חיפוש :
  

הש.ג. אשם
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 02/11/2006, 15:53
יורם המזרחי-איסט

יורם המזרחי, מקים ומפקד רצועת-הביטחון המקורית ב-1978, מוסיף ומנתח את כישלונות מלחמת לבנון השנייה. בכתבה הרביעית, המזרחי מתמקד בקיפאון שאחז בצה"ל מאז הקמת רצועת הביטחון, קיפאון אשר הפך את צה"ל מהצבא היוזם והמעיז של המלחמות הראשונות, לצבא מזרח תיכוני טיפוסי.  

הקושי הטקטי של קיץ 2006 הפתיע רבים, אך לא חידש לאחרים שהבינו שבאזור דרום לבנון התפתחה חממה בה צמחה בינוניות שהבטיחה מסלול קידום יעיל שסיסמתו "ללא העזה ללא סיכון" (כפרפרזה לסיסמת שירות האוויר המיוחד SAS הבריטי, האומרת "מי שמעז - מנצח").

סימנים ראשונים לתופעה התגלו כבר במלחמת שלום - הגליל ב-1982 שאחריה היה דרום- לבנון לקו נסיגה מושך אש ולא לרצועת ביטחון קדמית כפי שקיוו. כדאי לזכור שהמפגש בין צ.ה.ל לחיזבאללה נולד באותה תקופה, כשעד הנסיגה בשנת 2000, היה צה"ל בלבנון יותר ויותר לצבא הנשען על מוצבים, נתון לחסדי הגרילה שקבעה את כללי המשחק.

כמי שעוסק בהיסטוריה צבאית בת זמננו, חיפשתי חומר שיתאים למציאות בה נתקלתי, כאשר בשנת 1977 קיבלתי פיקוד על המובלעת המזרחית באד"ל - מפאתי שבע'ה במזרח דרך שובא ואל-מרי צפונה וממארג'-עיון עד מרכבה. בין השאר הגעתי לספרון אמריקאי,מוצר לוואי של מלחמת וייטנאם, שעסק ב"בסיסי אש" - מוצבים עצמאיים ,רובם נגישים רק בדרך האוויר, שהסתייעו במרגמות, לפעמים בתותחי הוביצר וכשאפשר סיוע-אווירי וארטילרי נוסף. השיטה פשטה רגל בסוף העידן הקולוניאלי-צרפתי, עם נפילת מתחם דיאן ביין פו ב-1954.

כאשר האמריקאים נתקלו בגרילה הוייטנאמית ועוד יותר מהצרפתים התקשו לזהות ידיד או אויב, הם נפלו במלכודת שהפילה את קודמיהם. התסכול וחוסר היכולת להכריע בפעולות קרקעיות, הביאו להפצצות-אסטרטגיות בעומק צפון-וייטנאם, מערכה אווירית שגרמה לאויב הרס ניכר ועלתה לארצות-הברית מחיר כבד באדם, ציוד ואבדן תמיכה ציבורית ובין לאומית. הבסיסים המבודדים בהודו-סין, אשר שימשו גם לפעילות מוגבלת של סיורים ומארבים, משכו אש רבה מהווייטקונג ואחר כך מצבא צפון וייטנאם.

עקרון "כח אש מרכזי במוצב" או מין "בסיס אש זוטא" אינו חדש אפוא, השאלה שנותרה הייתה כיצד ליישמו ולהתאימו לתנאים שהכתיבה המציאות באד"ל.

באותה עת לא היו באד"ל מוצבים, וההגנה נשענה בד"כ על עמדות בשולי כפרים, כשכוח האש העיקרי - תותחים ומרגמות - ערוך קרוב לבתי הצוותים. מוצבי-החוץ שהקמנו שלב אחר שלב, לא רחוק מהכפרים, התאימו להוויה הלבנונית ונשענו על טנק או נגמ"ש. צה"ל אימץ את התפיסה, אך מכיוון שהיה רגיל להישען על מערך מוצבים, כפי שהופיעו אחרי מלחמת ששת הימים - טעה לחשוב שזו היא הדרך ההולמת לשלוט גם באד"ל.

לקראת סוף נוכחות ישראל בארץ הארזים, פיתח וטיפח הצבא מוצבים שלו ושל צד"ל ובסופו של יום היה צריך לנטוש קו ארוך ומורכב. אם מביאים בחשבון שמאז 1977 עברו דרך "בית הספר של דרום לבנון" יותר ממאה מחזורי גיוס, שחויילו לפני ואחרי נוכחות הקבע באד"ל, קל להבין איך עוצבה בצה"ל חשיבה קפואה ,אפורה וחסרת ברק. התנהגות צה"ל הושפעה לא מעט מאיימת הציבור, בעיקר בשנותיה האחרונות של הרצועה ותסמונת "אמא כועסת ואבא דורש וועדת חקירה", בה נדרש הצבא לעשות את הבלתי אפשרי במלחמה נגד גרילה - למנוע אבידות בשיטת אי נטילת סיכון – נתנה את הטון.

איפה התעוזה של פעם? צילום: דובר צה"ל

הש.ג. אשם

כמי שהיה מעורב בפיתוח הקשר הצבאי עם מובלעות המארונים ופיקד על אד"ל בעת הקמת רצועת-הביטחון, ראיתי איך החזית הפעילה היחידה של צה"ל באותם ימים, הופכת ל"מגנט קידומי". פיקוד-הצפון ומתחתיו אד"ל ורצועת- הביטחון, היו כמו בבת אחת מאגר תקנים לאלופי משנה ותתי-אלופים חדשים, כשהגזרה יוצרת דור אחרי דור של שאפתנים שמלבד הפן הלגיטימי של שאיפות קריירה וקידום ,היו בין אלו שקודמו לא מעט קצינים חסרי דמיון, מרובעים ושרדנים ובלשון המעטה... לא חכמים.

ברור שאין לגזור על הכלל, אך המצב שנוצר בדרום-לבנון מרגע שגווע הדמיון ונעלמה ההעזה, הצביע על צה"ל כצבא שהחל לפעול מתוך משאלות לב ,עם סרבול "שקרי כסת"ח ותסמונת הש.ג. אשם", כפי שזו באה לביטוי בולט אחרי "ליל הגלשנים" - התקפת מחבלים מוצלחת על מחנה גיבור בקרית שמונה וכך החלה העגלה לשקוע בבוץ הלבנוני.

צה"ל של דור הפלמ"ח ופעולות התגמול, של ההעזה והדמיון שהובילו את המלחמה במחבלים לתוך בתיהם ואפילו לחדרי השינה שלהם, הפך להיות צבא מזרח תיכוני, נגוע לבנטיניות .לאלה נוסף פער גדל בין איכות ומקצוענות חילות השדה לחילות האוויר והים ,כשבראש מוליכה עדת קצינים, שמרגע שהגיעו למעמד "גנרל" והחלו לספור שנים עד לפרישה, התייחסו לצבא ולתקופה הסמכותית ביותר שלהם כלובשי מדים מקבלי החלטות, כאל "מדחן" בנתיב לסיאוב הפוליטי אליו רובם שואפים עד עצם היום הזה.

מפגן סחבקיות

בשנת 1999, זמן קצר לפני הנסיגה מלבנון, בשעת ביקור בצפון, נפגשתי עם אחדים מהלבנונים וותיקי המובלעות ובהם שיעי מאל-חיאם, שבינתיים ערק לחיזבאללה ומארוני מקליעה, שבעבר נמנה על הלוחמים היותר נועזים בני הדרום, שביום הראשון של "מבצע-ליטאני" חילץ אותי מנגמ"ש פגוע.

המארוני, השתמש בפתגם ערבי להגדיר המתרחש בשטח "באתם לאפר ארובות עיני הכלה וגרמתם לעוורונה". בהמשך שמעתי עוד ביקורת והבנתי שבכל הקשור ללבנון ולמשימות בדרום ,כפי שהוגדרו בשעתו ע"י שר הביטחון שמעון פרס - "לעזור ללבנונים לעזור לעצמם" - התהפכו היוצרות והיטשטש ההבדל בין מציאות למשאלות לב ודמיון מזרחי. צה"ל , כך הבנתי , לא למד דבר והיה מוכה "קיפאון- חיזבאללה" ובעודו מתרחק מטקטיקה של פשיטות והפתעות, יצר האויב את המומנטום והיה לאבי היוזמה.

במהלך המלחמה האחרונה טלפנתי פעמים רבות למכרי הלבנונים המתגוררים בדרום, או בזחלא ובביירות, בהם בעל פתגם האיפור עיני הכלה. האיש, שלא החזיק מעמד בישראל אליה נמלט בשנת 2000 וחזר ללבנון, התקשר לפני כן עם חברי כתב הטלוויזיה מנחם הורוביץ, ובעוד הלחימה בעיצומה, התלונן באוזניו על הדרך בה התנהגו אחדים מחיילי צה"ל שחזרו למארג' עיון. מנחם,המודע לידידותי רבת השנים עם הלבנוני ,ביקש שאתקשר ללבנון להרגיע את האיש ולמסור, ברמזים, שמנחם העביר תלונתו לאלוף הפיקוד. כך עשיתי והלבנוני העיר בלגלוג על דרך התגובה לתקרית מרווחין ומה שבא בעקבותיה " גם אחרי עשרים ושמונה שנים לא למדתם שום דבר".

מכר לבנוני אחר סיפר בטלפון על "כיבוש מחנה מבצר מארג'-עיון" והתפלא על האווירה הנינוחה בה ישבו קציני וחיילי צה"ל בלשכת המפקד הלבנוני: "אף אחד לא מבין איך לא קם שיעי וזרק רימון ומדוע החיילים לא הרגו בישראלים במקום להציע להם תה" הוא ציין.

הביקורת נשענה על אופי הסביבה, אך בעיני צה"ל של 2006, האירוע במארג' עיון היה מעין מפגן "סחבק" למען מצלמות הטלוויזיה. יש להניח שהאחראי על אופרת הסבון לא נקרא לסדר ולא נענש.

המשיכו לחלק ה' של הסקירה: ממבצע ליטאני 1978 עד קיץ 2006

יורם המזרחי הוא בעל הבלוג G2Analyst
המאמר נכתב במיוחד לסיקור ממוקד (אין להעתיק, לתרגם ולהפיץ ללא רשות המחבר).



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך