חיפוש :
  

תימן - בין מזרח למערב
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 07/02/2007, 01:50
יונתן שבח

מאז קריסת האימפריה העות'מאנית, מפולגת תימן בין הדרום לצפון. במשך שנים נלחמו תימנים אלה באלה. לאחר שנים של יציבות, עשויה תימן להתדרדר, ובכך ישנו איום על המערב וישראל. יונתן שבח סוקר בהרחבה.  

תימן היא אחת מהארצות העתיקות במזרח התיכון. בשל ההרים הגבוהים והאקלים הפורה בחצי האי ערב, צמחו בה מדינות משפיעות רבות כמו שבא התנכית וחמייר המתגיירת. לאחר פתיחה תעלת סואץ, עלה קרנה של תימן והיא הייתה לצוואר בקבוק בין מזרח למערב. בשל פתיחת המלחמה העולמית בטרור, תימן הצטרפה למאבק באל קעאדה הפוגעים בה וביהודיה. אך האם תצליח תימן לעמוד מול המאבק האסלאמיסטי?

שורש העניין

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפוררה האימפריה העות'מאנית, וצפון תימן זכתה לעצמאות תחת שלטון בית המלוכה הזיידי, בני פלג שיעי קיצוני היושב בתימן, ונקראה "הממלכה המוטאווקילית התימנית". דרום תימן השתחררה מבריטניה בשנת 1967 תחת השם "הקהילייה העממית של דרום תימן". היא נשלטה על ידי המורדים המרקסיסטיים-לאומנים אשר לחמו בה משנת 1962, בתקופה שהייתה פדרציית סולטנויות תחת שלטון חסות בריטי.

בינתיים, בצפון, הפיכה רפובליקנית בשנת 1962, הציתה מלחמת אזרחים בין המלוכנים לרפובליקנים. המלוכנים נתמכו על ידי ערב הסעודית (על פי מקורות לא רשמיים, גם ישראל תמכה בהם למען החלשת החזית עם מצרים), לבין הרפובליקנים שנתמכו על ידי ברית המועצות ומצרים הנאצריסטית, שהיוותה את רוב הכוח הלוחם ונודעה בשימושה בנשק כימי במלחמה.

האימאם אל-בדר שהודח לאחר כהונה בת שבוע, ברח לאזור הספר, שם נתמך על ידי השבטים, הפלגים השיעים והסונים ועוד רבים, אשר התאחדו על מנת להלחם במצרים, אותה ראו ככובש חיצוני ואכזר. בשנת 1967, הסיגה מצרים את כוחותיה משום תבוסתה במלחמת ששת הימים. הרפובליקנים אמנם נחלשו כשאיבדו את עמוד התווך של כוחותיהם, אך בצד המלוכני איבדו בעלי הברית הנאמנים למלך את סיבתם לשתף פעולה לאחר "בריחת" מצרים הכובשת.

כוחו של המלך נחלש והוא איבד את רובו למעין פרלמנט של השבטים, הדתות והפלגים. הרפובליקנים התחלקו לשתי קבוצות: אחת בראשות עבדאללה סלאל, מפקד הצבא ויוזם ההפיכה אשר ביקשה ליצור מודרניזציה מהירה כמו במצרים, ואחת של קצינים ליברלים יותר, אשר חתרה למען פשרה עם המלוכנים.

מלחמת האזרחים נמשכה עד שנת 1970, ובסופה השתלטו הרפובליקנים על כל צפון תימן, שינו את שמה ל-"הקהילייה הערבית של תימן" והשליטו בה משטר אסלמי. תימן הדרומית סבלה אף היא מחוסר יציבות. המחסור הכלכלי הגובר כתוצאה מסגירת תעלת סואץ ערער את השלטון, ובשנת 1968 אירעו שתי מרידות ולחימה עזה בין פלגים מתונים וקיצוניים. בעיה זאת הובילה להפיכה בשנת 1969 ולעליית משטר שמאלני קיצוני אף יותר, ששינה את שם המדינה לשמה החדש "הקהילייה העממית הדמוקרטית של תימן", כדי להבליט את היותה הרשאית והמייצגת של כל תימן. למותר לציין, כי צפון תימן לא הייתה מאושרת מזה...

נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח - לאן פניו? צילום: משרד ההגנה האמריקני

הסכסוך בין הצפון לדרום

שתי מדינות בעלות אותו שם הן תמיד מקור לצרות, ואף יותר אם הן חלוקות בדעותיהן. דרום תימן נאלצה להתמודד עם סכסוכי גבול בינה לבין תימן הצפונית, ערב הסעודית ועומן. מבית המצב לא היה יותר טוב; שתי המחתרות אשר לחמו לעצמאות, "החזית לשחרור דרום תימן הכבושה" (FLOSY), ו-"חזית השחרור הלאומית" (NLF) בעלת הצביון השמאלני, נאבקו אחת עם השניה רבות לאחר קום המדינה, כשהוקם ממשל הבנוי על טוהרת ה-NLF.

פלגים, אידיאולוגיות ודתות נלחמו לבלי הרף בדרום, ואף מפלגת השלטון הייתה מחולקת לפלג רדיקלי ולפלג יותר- רדיקלי, שעלה לשלטון בהפיכה בשנת 1971. במשך השנים הללו אירעו תקריות גבול רבות בין הצפון לדרום, אשר תמו בשנת 1971 עת נחתם הסכם איחוד שלא מומש. בשנת 1972 נרצח חבר מועצת הנשיאות השלטת בצפון.

בשל כך חודשה המלחמה ונגמרה באותה השנה, אבל למרות זאת סכסוכי גבול שבו ונשנו בשנות השבעים. בשנת 1974 הוחלף שלטון הצפון בהפיכה והפסקת אש נחתמה. אך בשנת 1978 נרצח הנשיא ובמקומו עלה עלי עבדאללה צלאח (השולט במדינה עד ימינו) והסכסוך שב למחוזות תימן. בסופו של דבר, נחתם הסכם איחוד בשנת 1979, לא מעט בשל נפט נחוץ שהתגלה באזור הגבול, אך כמו קודמו גם הוא לא מומש.

בשנים הללו הרבתה דרום תימן לתת מקלט לטרוריסטים פלשתינים וקומוניסטים, וגילתה קו תקיף כנגד ישראל, שהתבטא בין היתר בסגירת מיצרי באב אל מנדב למעבר אניות ישראליות. כמו כן תמכה הממשלה רבות בברית המועצות ובפאן ערביזם, ואף נתנה לברה"מ להקים בסיס צבאי באי סוקוטרה.

בצפון, לעומת זאת, גילה המשטר אופי דתי וקנאי יותר. המשטר התבסס על נשיא ומועצת נשיאות, אשר שלטו במדינה. בפועל שרר במדינה אנרכיה ושלטון שבטים שונים. השלטון החוקי לא עמד מנגד והפעיל רודנות קשה כלפי התושבים. גם הצפון וגם הדרום סייעו להתנגדות אלימה בשטחי האויב.

לאחר עליית עלי עבדאללה צלאח בשנת 1978, חלה תקופה של שלטון רודני ויציב בתימן הצפונית. אולם סכסוכי הגבול נמשכו, ושבו והתדרדרו למלחמה כוללת בשנת 1979, שנסתיימה בהסכם איחוד. גם הסכם זה לא מומש.

בעוד בצפון מתחילה תקופה של שקט, העימותים בדרום תימן הלכו והסלימו עד כדי מלחמת אזרחים כוללת בשנת 1986. המלחמה הייתה אלימה עד מאוד וגבתה משאבים רבים מהממשלה הקומוניסטית של הדרום. התפוררות ברית המועצות הובילה להפסקת התמיכה בדרום תימן, וחסרת אונים היא בחרה להתאחד עם הצפון בשנת 1990.

תימן המאוחדת

לאחר האיחוד בין דרום תימן וצפון תימן, נדמה היה כי הסכסוך תם; נשיא הצפון היה נשיא תימן המאוחדת ונשיא הדרום היה סגנו. בשנת 1991 התקבלה חוקה ליברלית יחסית לשאר מדינות ערב והבטיחה הקפדה על זכויות אדם וכן בחירות חופשיות ורב- מפלגתיות. אבל המתחים בין הצפון לדרום נמשכו, מסיבות דתיות, לאומיות וכלכליות.

תמיכת תימן בעיראק בזמן מלחמת המפרץ, גרמה לסילוק נרחב של עובדים תימניים ממדינות המפרץ. איבוד מקור פרנסה כה מרכזי גרם למחסור קיומי וכלכלי רב, שיותר מכל נפגע ממנו הדרום העני.

בתקופה ההיא החל להימצא נפט באזור המזרח המדברי. לכאורה, זו הייתה יכולה להיות תחילת צעידתה של תימן קדימה, אך הקרע בין הצפון לדרום הטיל את צלו על התגלית: סגן הנשיא (מטעם הדרום) דרש כי הרווחים מן הנפט יופנו לקופה המשותפת, בעוד הנשיא (מטעם הצפון) טען שעליהם ללכת לקופת צפון תימן.

המתח התפוצץ, ומלחמת אזרחים קשה פרצה ב-1994. מכיוון שזה מכבר התאחדו שני חלקיה של תימן, כל צד עדיין היה בעל כוח צבאי משמעותי משלו. לכן הלחימה הייתה לא רק ביבשה אלא גם באוויר. מטוסי הדרום הפציצו את צנעא ומטוסי הצפון הפציצו את עדן. הצפון היה חזק יותר, וביולי כל המדינה התאחדה תחת שלטון צפון תימן והנשיא עלי עבדאללה צלאח.

הדרום והצפון עדיין לא השלימו לחלוטין ביניהם, ובשנות התשעים אירעו פעולות טרור של בדלנים דרומיים. המשבר הכלכלי בשל ירידת מחירי הנפט בשנות התשעים עורר מהומות קשות בדרום, וסכסוכי הגבול עם אריתריאה וערב הסעודית העיקו על הכלכלה והמצב החברתי. אף על פי כן, התפתחה כלכלת תימן והגירעון הצטמצם למחצה מהגירעון המקורי, הישג מעודד למדינה הענייה במזרח התיכון.

סכסוך איי חניש

לאחר שאריתריאה זכתה בעצמאות בשנת 1993, היא החלה לתבוע את איי חניש בים סוף, אשר נשלטו בידי תימן. טענה זאת בוססה על טענת אריתריאה שהאיים השתייכו לאיטליה לפי חוזה לוזאן, והם הועברו לשלטונה מידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1923. תימן מצדה אמרה שהאיים הם תימנים מבחינה היסטורית ושהם חזרו לבעליהם הנכונים (תימן) בשנת 1923, למרות שבמפות תימניות הנכונות לשנת 1970, מוגדרים האיים כשייכים לאתיופיה. אתיופיה טענה כי "אין להם בעלים מוכרים" ונכנסה למשא ומתן עם תימן עליהם ב-1977.

המשבר הפך למלחמה בשנת 1995 לאחר שחברה גרמנית התחילה לבנות על האי הגדול בקבוצת האיים בית מלון, ותימן שלחה כוח לשמור עליהם. במהלך המלחמה אריתריאה הסתייעה בישראל, וכתגובה האשימה הליגה הערבית את ישראל בתוכניות לשלוט על הכניסה לים סוף. המלחמה ארכה שלושה ימים, ובמהלכה כבשה אריתריאה את איי חניש. בשנת 1998 החליטו שני הצדדים לפנות לבית הדין בהאג, ובסופו של דבר הוא קבע שהאיים שייכים לתימן.

המצב כיום

מאז נתקבלה החוקה הנוכחית בשנת 1994, בוצעו תיקוני גבול עם עומן וערב הסעודית, פותחה הכלכלה ואיכות החיים השתפרה. על אף שהחוקה מבטיחה בחירות חופשיות, אזרחי תימן אינם יכולים לשנות את ממשלתם בצורה דמוקרטית. השלטון שולט ברדיו ובטלוויזיה, מדכא ופוגע בעיתונאים ובגורמי אופוזיציה.

למרות זאת, תימן נחשבת לחופשית, יחסית לשאר מדינות ערב; אזרחיה זכאים לזכויות אדם ואזרח כמו חופש ההתארגנות והתנועה, מיעוטים מקבלים את זכויותיהם ובתי המשפט הוגנים. עם זאת, המצב הביטחוני ממשיך להיות רופף. בשנים 2004 ו-2005 אירעו מהומות והפגנות קשות של העם עקב עליית מחירי מוצרי היסוד. הממשלה טיפלה בנושא בצורה חמורה. עשרות תימנים נהרגו ונפצעו, וארגוני זכויות האדם מתחו על תימן ביקורת קשה.

בשנת 2004 החל הסכסוך בחבל צעדה. מנהיג השיעים בחבל צעדה בצפון תימן, חוסיין אל-חות'י, הכריז מרד על הממשלה התימנית. צבא תימן פלש לאזור ומאות מורדים וחיילים נהרגו בקרבות. גם בשנים שלאחר מכן, נמשך הסכסוך בין הצדדים. בינואר האחרון תקפו חמושים בנייני ממשל, הרגו 6 חיילים ופצעו 20. אך זו הייתה רק ההתחלה ובהמשך בוצעו התקפות נוספות.

באחת מההתקפות נהרגו ששה חיילים ונפצעו עשרה, באחרת נהרגו עשרה חיילים ועשרים נפצעו ליד הגבול עם ערב הסעודית. ממשלת תימן מצידה טוענת כי שלושה מורדים נהרגו בקרבות, ומאשימה את אירן בתמיכה במורדים באמצעות מימונם וחימושם. כמו כן, מורדים אסלמיסטים ובראשם אל קאעדה מאיימים על בטחון תימן ועל יציבותה.

בשל חשיבותה האסטרטגית של תימן, נפילת המשטר הנוכחי ועליית משטר קיצוני יותר עלולה להוות סכנה לביטחון המערב, למדינות ערב המתונות ומעל הכול למדינת ישראל, אשר תתנתק מכל קשר ימי למזרח העולם. בשל חוסר היציבות בשנים האחרונות אין לפסול אפשרות זאת על הסף. במידה ומקרה כזה יתממש, תיווצר מדינת טרור חדשה, השולטת על צוואר בקבוק בין שני צדדי העולם. האם תמשיך תימן לעתיד מזהיר, או שמא להשתלטות קיצונית? ימים יגידו...



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך