ביום ראשון תערכנה בחירות בצרפת לאסיפה הלאומית. על פי כל התחזיות, עומדת המפלגה השמרנית של ניקולא סרקוזי לזכות ברוב מוחץ, ניצחון שיאפשר לו לקדם רבות מהרפורמות המתוכננות שלו. אזרחי צרפת הרוצים בשינוי עמוק, יטילו את יהבם על דרכו של סרקוזי.

ביום ראשון ייערך הסיבוב הראשון בבחירות לאסיפה הלאומית בצרפת, בפעם ה-13 מאז יוסדה הרפובליקה החמישית ב-1958. הבחירות נערכות כחודש לאחר ניצחונו המשכנע של ניקולא סרקוזי בבחירות לנשיאות צרפת ב-6 במאי, והימין השמרני בצרפת, הזוכה לפינוק גדול בסקרים, מצפה לזכות בניצחון גדול בבחירות, גדול אף יותר מניצחונו של שיראק ב-2002 שהעניק למחנהו שליטה על 69% ממושבי הפרלמנט. ההערכה של רוב מכוני המחקר היא, שקואליציית הימין בצרפת תצליח להשיג הפעם לפחות 75% מהמושבים, ובכך יוכל הנשיא הצרפתי החדש להעביר את הרפורמות שלו, כולל כאלו המוגדרות כדרמטיות, בקלות רבה.

שיטת הבחירות בצרפת היא אזורית-רובנית - האסיפה הלאומית היא בעלת 577 מושבים, המחולקים לאזורי בחירה. בסיבוב הראשון ינסו 7639 מועמדים לזכות במושב שכזה, ובמלים אחרות, יותר מ-13 מועמדים בממוצע מתמודדים על כל מושב באסיפה הלאומית. בכדי לזכות בסיבוב הראשון, על המועמד להשיג 50% מהקולות לפחות, ו-25% מקולות בעלי זכות הבחירה בכלל. פירוש הדבר הוא שבמידה ואחוז ההצבעה היה נמוך ומועמד השיג רוב, עשוי הדבר שלא להספיק לו לניצחון בסיבוב הראשון.

ההיסטוריה הפוליטית הצרפתית מלמדת אם כן, שבשל ריבוי המועמדים והגבלת אחוזי ההצבעה, מעט מאוד פוליטיקאים זוכים לנצח בסיבוב הראשון, והוא משמש בעיקר לסינון מועמדים. בסיבוב השני, שייערך שבוע לאחר הסיבוב הראשון, בוחרים המחנות הפוליטיים, ובצרפת הבולטים הם הימין השמרני והשמאל הסוציאליסטי, במועמד מוסכם בכל אחד מאזורי הבחירה, ותומכים בו.

רק 33% מכלל הבוחרים בצרפת ב-2002 תמך ב-UPM, מפלגתו של שיראק, אולם בשל השיטה הרובנית, הצליחה מפלגתו לזכות ב-62% מסך המושבים, בעוד בני בריתו הפוליטיים משיגים 7% נוספים. מצד שני, מפלגתו של ז'אן מארי לה פן, "החזית הלאומית" זכתה ביותר מ-11% מהקולות ואף לא במושב אחד באסיפה הלאומית. כיום חוזים הסקרים למפלגה השמרנית הישג של 40% לפחות, ומכאן ההערכות כי היא תצליח להשיג שלושה רבעים מכלל המושבים בפרלמנט.

הממשלה הצרפתית החדשה

לאחר שנכנס לתפקידו כנשיא באמצע מאי, הרכיב סרקוזי ממשלה חדשה שזיכתה אותו בנקודות רבות במערכת הפוליטית, על חשבון השמאל הצרפתי. הוא הכריז על ממשלה "רזה" בת 15 שרים, מחצית מכמות השרים שכיהנה בימי שיראק שמחצית מחבריה הן נשים. תיק הפנים, התרבות, החקלאות, הבריאות והמשפטים היוקרתיים ניתנו לנשים. שרת המשפטים החדשה אגב, היא אישה בשם ראשידה דאטי שמשפחתה הגיעה לצרפת מצפון אפריקה. מינויו של ברנארד קושנר הסוציאליסט לתפקיד שר החוץ, היווה הצלחה נוספת מבחינתו של סרקוזי. בכך עמד סרקוזי בהבטחות הבחירות שלו – ממשלה קטנה, שיתוף מלא של נשים וקידום מהגרים, לצד הסתייעות באדם כקושנר, מי שדעותיו נטועות עמוק בשמאל הצרפתי והוא נהנה מיוקרה עצומה בשל מעורבותו רבת השנים בתחום זכויות האדם בעולם.

לידי סרקוזי נפלה הזדמנות חשובה שעשויה לסייע לו ולמפלגתו להתחזק עוד יותר בזירה הפוליטית בצרפת - הסיבוב הראשון בצרפת ייערך יומיים לאחר סיומה של ועידת ה-G8 בה יעבור סרקוזי טבילת אש בינלאומית רצינית והציבור הצרפתי יזכה לחזות בנשיאו החדש כשהוא טווה מהלכים ביחד עם שבעה מנהיגים עולמיים אחרים.

ניקולא סרקוזי - מתחיל לעבוד. צילום: מפלגתי

צרפת היום

ההכרעה הצמודה בבחירות האחרונות בצרפת הובילה להכרה כי החברה הצרפתית נמצאת במשבר - צרפת חווה בשנים האחרונות בעיות במספר חזיתות, שהובילו לתחושה ציבורית שדרוש שינוי עמוק. בשל כך, 85% מהבוחרים בצרפת (בהשוואה ל-71.5% ב-2002), השתתפו בבחירות. המשבר הכלכלי העמוק שהוביל לאבטלה דו ספרתית, הצמיחה הכלכלית הנמוכה, הפגנות המהגרים והסטודנטים, העלייה הדרמטית בפשיעה, ובמקביל ירידת כוחה והשפעתה של צרפת במישור הבינלאומי, העלו סימני שאלה בקרב הציבור הצרפתי באשר לדרכה של צרפת כיום.

ב-29 במאי 2005, דחו 55% מאזרחי צרפת את אשרור החוקה האירופית, אירוע שהדגים היטב את הסקפטיות הצרפתית בקשר לאיחוד האירופי ובאשר לתרומתו לחברה הצרפתית. מהומות המהגרים חצי שנה לאחר מכן, הציפו את הבעיות מהם סובלים המהגרים בצרפת מצד אחד, והעלו חששות בקרב האוכלוסייה הצרפתית הותיקה. "חוק הרעלות" מ-2004, שאסר על הצגת סמלים דתיים במוסדות החינוך הציבורי בצרפת ואשר חולל סערה גדולה בעיקר בקרב האוכלוסייה המוסלמית ובקרב חלק ממדינות ערב, חידד את המשבר התרבותי-אתני שבו מצויה החברה הצרפתית.

מדיניות החוץ של הנשיא הקודם ז'אק שיראק, שהובילה להרעת היחסים עם ארה"ב בשל התנגדותם הפעילה של הצרפתים למלחמה בעיראק, זיכתה את הצרפתים בכינוי הגנאי "אירופה הישנה". אולם לקראת סוף הקדנציה של שיראק כנשיא, השתנתה הגישה הצרפתית והיחסים עם ארה"ב החלו להתחמם. צרפת הפכה לבת ברית חשובה לאמריקנים בטיפול במשבר סוריה-לבנון וכן במשבר האיראני. היא השקיעה זמן רב בשיפור יחסיה עם ישראל, לאחר שנתפסה בעיני ישראלים רבים כמדינה עוינת ביותר. נראה היה כי חלק גדול משינוי הגישה הצרפתית מקורו בציבור הצרפתי, שנפגע מהרעת היחסים עם האמריקנים, כמו לאחר חרם הצרכנים האמריקניים על סחורה צרפתית, וכן בשל העובדה שחברות צרפתיות רבות איבדו חוזים שמנים מהממשלה האמריקנית ומבנות בריתה.

על גליה של תחושת הבלבול הזו נישא לו ניקולא סרקוזי, שסיגל רטוריקה ישירה יותר, דמגוגיה מסוכנת לדעת יריביו, באשר לדרכים בהם על צרפת ללכת בכדי לצאת מהמשבר. חיזוק היחסים עם האמריקנים, טיפול נוקשה בפשיעה ובנושא ההגירה, ורפורמות עמוקות במשק הצרפתי, הנוגסות במדיניות הרווחה הצרפתית, הן התרופות שרשם סרקוזי, רשימת הצעות שבעבר הלא רחוק יכלו לקבור כל פוליטיקאי בצרפת. סרקוזי זכה ב-53% מהקולות בסיבוב השני בבחירות לנשיאות, והממשלה שהציג, נתפסת בעיני הציבור בצרפת ככזו היכולה לסייע לו במימוש התוכניות להשיב לצרפת את תהילת העבר שלה. כעת נותרו הבחירות לאסיפה הלאומית בכדי להמשיך בקו הזה.

סגולן רויאל - השמאל במשבר. צילום: טיירי קארו

האופוזיציה

אם צרפת היא מדינה החווה משבר, הרי שהשמאל הצרפתי חווה מפלה של ממש. כישלונו של ליונל ז'וספן לעלות לסיבוב השני בבחירות לנשיאות ב-2002, נתפס בעיני הצרפתים כאירוע חד פעמי שנבע מפיצול הקולות בקרב השמאל הצרפתי. ב-2007 היה הפיצול הזה פחות משמעותי, אולם השמאל הצרפתי רחוק מלהיות מאוחד. סוציאל דמוקרטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, מרקסיסטים, מאואיסטים, מתנגדי גלובליזציה ועוד קבוצות רבות אחרות, מרכיבים את השמאל הצרפתי. לדעת פרשנים פוליטיים בצרפת, על אף ריבוי התפיסות בשמאל הצרפתי ואולי בשל כך, הוא איבד את דרכו האידיאולוגית.

השמאל הצרפתי לא השכיל להתאים עצמו לשינויי הזמן. דבקותו במדיניות הרווחה הנדיבה בצרפת, והתעקשותו שלא ליישם שינויים מבניים, התנגדות שבאה לידי ביטוי בהפגנות הסטודנטים הנרחבות במדינה ב-2006, מנעו ממנו להציע לציבור הצרפתי דרך לצאת מהמשבר הכלכלי. השינוי שעברה החברה הצרפתית מתמיכה ברב תרבותיות לאינטגרציה, באשר ליחס המדינה אל מהגריה, הותירו את מנהיגי השמאל ללא מדיניות נגדית. גם התפיסה הביקורתית כנגד ארה"ב, ישראל ומדינות אחרות במערב, נזנחה במידה רבה על ידי הממשלה הצרפתית ובגיבוי של הציבור הצרפתי, בניגוד לדרכו הקלאסית של השמאל בצרפת.

סגולן רויאל, שניסתה להוביל את הסוציאליסטים בחזרה לארמון האליזה לאחר היעדרות בת 12 שנה, נהנתה מפופולאריות רבה ברמה האישית, אך היא הייתה לסמל לשמאל הצרפתי החדש – היא התקשתה למקם את צרפת במפה העולמית המתהווה, הפגינה חוסר ידיעה בנושאים בינלאומיים, ביטחוניים ופוליטיים רבים, עשתה שימוש בסיסמאות מיושנות ונראה היה כי היא נגררת אחרי המדיניות של יריבה סרקוזי – הצעותיה בדבר הלחימה בפשיעה בצרפת נטעו בקרב בוחרי השמאל בצרפת את המחשבה כי אינה סוציאליסטית "אמיתית".

בשלב מסוים במערכת הבחירות לנשיאות, וגם לאחריה עת התכוננו המפלגות למערכת הבחירות לאסיפה הלאומית, הפך הקמפיין לאישי מבחינת הסוציאליסטים. הם ניסו לשכנע את הבוחרים הצרפתיים שלא לתמוך בסרקוזי או במפלגה השמרנית כדי שלסרקוזי לא יהיה יותר מדי כוח. קמפיין ההפחדה הזה יצר אפקט הפוך, ושיחק לידיו של סרקוזי. בעוד הוא הוצג כמנהיג חזק בעל מדיניות חדה בנושאים השונים, הציגו עצמם הסוציאליסטים כחלשים וכמי שמתקשים להציג מדיניות נגדית לשלו. הסכסוך המתוקשר בין סגולן רויאל לבן זוגה בחיים פרנסואה הולנד, מבכירי המפלגה הסוציאליסטית, לא הוסיף נחת למפלגה, והציף את בעיית המנהיגות בצרפת.

העתיד של צרפת

תוכניותיו של סרקוזי הן להשיב את צרפת למרכז הבימה העולמית. דרך שיקום הכלכלה והחברה, ובאמצעות הידוק הקשרים עם ארה"ב ומדינות אירופיות אחרות, מאמין סרקוזי כי צרפת תוכל לשמור על חיוניות בזירה העולמית בשנים הבאות. גם את הזירה האפריקנית, בה נשחק מעמדה של צרפת בשנים האחרונות, הבטיח סרקוזי לשקם.

למרות שמוקדם עדיין להעריך באיזו מידה יצליח סרקוזי להביא לשינוי בצרפת, נראה כי החברה הצרפתית כבר בחרה להותיר רבות מהתפיסות הישנות שלה מאחור.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---