הזמן הולך ואוזל

אובאמה סוגר שנה שירצה לשכוח

יובל בוסתן, אלון לוין


5 שנים לאחר שנכנס לבית הלבן בקול תרועה רמה, נמצאת תמיכת דעת הקהל באובאמה בשפל. בזמן שהשלכותיה של רפורמת הבריאות ההיסטורית שהעביר עדיין לא ברורות, נראה כי במדיניות חוץ שהוא מוביל התוצאות ברורות – וקשות. מעמדה של ארה”ב בנסיגה, ונראה כי קבלת ההחלטות של אובאמה לא מחפשת לעצור את הסחף.

סיומה של שנה אזרחית אחת ותחילתה של אחרת, הן תמיד סיבה טובה לסיכומים. לא מעט אנשים יזכרו היטב את 2013 – אנגלה מרקל שנבחרה לכהונה נוספת בגרמניה ושינזו אבה ביפן; שי ג’ינפינג שהתיישב על כסא הנשיא בסין; חסן רוחאני שהיה לנשיא איראן והוביל להסכם עם המערב בסוגיית הגרעין; ניקולס מאדורו שהחליף את הוגו צ’אבז כנשיא ונצואלה; מוחמד מורסי שהודח מבית הנשיא בקהיר לאחר שנה אחת בלבד ועוד.

אנו בחרנו להתמקד הפעם בברק אובאמה, מנהיג המעצמה הגדולה בעולם. שנת 2013 של אובאמה היא אולי האחרונה שלו כנשיא מתפקד בטרם יהפוך סופית לברווז צולע. במילים אחרות, זמנו של אובאמה להוביל שינוי לטובה במעמדה של ארה”ב בעולם, הולך ואוזל. ההרגל האמריקני המסורתי, להתערב ואף להכתיב למדינות אחרות את המדיניות הרצויה בתמורה לסיוע או להימנעות מסנקציות, גורר ביקורת קשה יותר ויותר בשנים האחרונות, ובפרט מאז המעצמות הריכוזיות סין ורוסיה מספקות סיוע דומה, כלכלי ודיפלומטי, אך ללא הטפות המוסר. העובדה שהכלכלה האמריקנית מצויה במשבר ומקשה על הענקת סיוע חוץ מוסיפה לקושי.

שורה ארוכה של נשיאים אמריקנים במשך עשרות שנים בחרו לא פעם ב”רע במיעוטו”, באזורים ובסכסוכים שבהם נדרשה עמדה אמריקנית ברורה. אובאמה, ששואף לסיים את המעורבות האמריקנית במלחמה העולמית בטרור, מנסה להימנע מבחירות בשותפים שאינם מתאימים לערכים האמריקנים ומנסה להיצמד אך ורק לבחירות התואמות את השאיפה האמריקנית-ליברלית לדמוקרטיה, זכויות אדם וסדר עולמי הוגן. השפעתם של נשיאים דמוקרטים קודמים כקלינטון וקרטר מורגשת במדיניותו של אובאמה, כמו גם טראומת המהפכה באיראן, שם הלכו האמריקנים נגד רצון העם וספגו מכה תדמיתית קשה. אין זה פלא אפוא כי אובאמה, כקלינטון לפניו, רואה עצמו מחויב לתמוך בכל תהליך דמוקרטי באשר הוא, ולא מוכן לשקול בכלל תמיכה בגורמים אחרים, גם אם הדבר נראה מתאים יותר לאינטרסים האמריקנים. כך לדוגמא, כשמדובר במוקד סכסוך מורכב כמו במזרח התיכון, התוצאה היא שאובאמה בוחר לא פעם בחירות שסיכון גבוה בצידן.

מצרים היא הדוגמה הטובה ביותר למגבלות המדיניות של אובאמה. שנה בלבד לאחר שהכעיס את המנגנון השלטוני והצבאי במצרים על ההתנערות הפומבית ממובארק לטובת תמיכה בתהליך דמוקרטי במצרים, הגיעה הפיכה חוזרת של הצבא. אובאמה, בתגובה, בחר להתמקד בחשיבות התהליך הדמוקרטי במצרים אך משטרו נמנע מלהכריז רשמית כי מדובר בהפיכה. תחת זאת, גברו בארה”ב הקולות לבחון מחדש את הסיוע הצבאי למצרים, מדינה המוגדרת כ”בת ברית משמעותית שאינה חברה בנאט”ו”, אותו מעמד ממנו נהנית ישראל.

התגובה האמריקנית, כך נראה, שמה דגש על הפגיעה המצרית בתהליך הדמוקרטי תוך התעלמות מופגנת מחשיבות הצבא המצרי ליציבות האזורית בעשורים האחרונים, או מהקו הרדיקלי שהוביל משטר האחים המוסלמים במצרים בשנה שהיה בשלטון, כולל התקרבות היסטורית לאיראן. מבחינת האמריקנים, מדובר בעמדה מוצדקת מוסרית. אלא שהתוצאה היא עסקת נשק בהיקף של 2 מיליארד דולר שעתידה להיחתם בימים אלו בין רוסיה לבין מצרים. צבא מצרים, ש-30 השנים האחרונות התחמש עד הצוואר בנשק אמריקני והכשיר את עצמו לפי תפיסות לחימה מערביות, שאחרון קציניו שעוד לחמו בנשק רוסי פרשו או עומדים לפרוש, פנה בהפגנתיות נגד ארה”ב וקיבל בברכה נשק מרוסיה של פוטין.


ברק אובאמה – רואה כבר את הסוף. צילום: הבית הלבן
חזרתו של פוטין לעמדה דומיננטית כל כך במזרח התיכון השנה היא תוצאה ישירה של מדיניות אובאמה. מול סוריה, שרטט אובאמה שימוש בנשק כימי כקו אדום אך לא שש לממש את איומו. רק מרגע שדעת הקהל פנתה נגדו קידם כוחות ואיים בפעולה שהביאה את פוטין “לקחת בעלות” על הבעיה וללחוץ על הממשל הסורי שיסכים לפירוק הנשק הכימי שברשותו. אובאמה טען מאז במספר הזדמנויות כי האיום שלו להפעיל כוח הוא שהניע את תהליך הפירוק ההיסטורי של סוריה מנשק כימי, אך העובדה כי התהליך בוצע בסופו של דבר רק לאחר התערבות פוטין, התערבות רוסית ראשונה משמעותית במזרח התיכון בעידן הפוסט-סובייטי, גזלה במידה רבה מהקרדיט לנשיא האמריקני. מאז גם נודע כי סוריה פירקה בפועל רק 4% מהיכולת הכימית שלה, מחיר זול ביותר עבור מניעת התקפה מערבית על צבאה, מה גם שחלק מהנשק הכימי ישן ויקר לאחזקה.

באמצע השנה, קיבל אובאמה בברכה את בחירתו של רוחאני לנשיא איראן, ושם את כל האסימונים שלו על הסכם גרעין שלא באמת מסוגל למנוע מאיראן להתקדם בפרויקט הגרעין אם תחפוץ בכך. האם היה זה צעד נכון רק הזמן יגיד, אך קשה להתעלם מקווי הדמיון להסכם שחתם קלינטון עם צפון קוריאה בזמנו, שנים ספורות לפני שזו החליטה לפתח פצצה.

גם בתהליך השלום עם הפלשתינים נוקט אובאמה בעמדה שונה מקודמיו – הוא החל בלחץ כבד על ישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, צעד חסר תקדים, והפגין יחס עוין במופגן לרה”מ נתניהו, ובמקביל יחס חם למנהיג הפלשתינים אבו-מאזן. אלא שבמהרה הבין אובאמה כי עמדתו גרמה להקצנה בעמדת הפלשתינים, ולא הצליחה להביא להתקדמות בתהליך השלום לכל אורך כהונתנו הראשונה.

עם מינויו של מזכיר המדינה החדש ג’ון קרי, הותיר לו אובאמה את קדמת הבמה. מזכיר המדינה החדש רשם בתוך שנה 11 ביקורים באזור, שיא חסר תקדים של ביקורים מצד מזכיר אמריקני, שלא ביקר באף מדינה אחרת יותר משלוש פעמים מאז מונה לתפקידו. אם תושג התקדמות בתהליך השלום, זו תירשם על שמו של קרי יותר מאשר על שמו של אובאמה. אם לא תושג, יתקשה הנשיא האמריקני לטעון כי עשה כמיטב יכולתו לפתור את הסכסוך שזוכה לתשומת לב רבה כל כך בעולם.

התנהלות זו של אובאמה, אגב, אינה מוגבלת רק למזרח התיכון – בסוגיית אמריקה הלטינית, שם מעמדה של ארה”ב בנסיגה בעשור האחרון, היה זה מזכיר המדינה קרי שהכריז כי דוקטרינת מונרו הגיעה אל קיצה [1], ובמזרח הרחוק, מול ההתעצמות הגוברת של סין היה זה סגן הנשיא ביידן ולא אובאמה, שהצהיר כי ארה”ב תתמוך בבנות בריתה באזור.


אובאמה ופוטין – האחרון מרוויח ממעשיו של הראשון. בינתיים. צילום: הבית הלבן

שפל בדעת הקהל

אחת העובדות המדהימות שמעידות כמה מצבו של אובאמה גרוע, היא זו: שיעור שביעות הרצון ממנו בקרב האמריקנים נמוך ממה שהיה כלפי בוש הבן המושמץ באותה נקודה בנשיאותו! בסוף נובמבר השלים אובאמה 1767 ימים בבית הלבן וזכה לפי הסקר השבועי של גאלופ ל-40% תמיכה בלבד. בוש הבן, לשם השוואה, קיבל 43% תמיכה באותו שלב בנשיאותו. כמובן שאם נשווה את שניהם לרייגן וקלינטון מצבם יהיה עגום – רייגן היה באותה נקודת זמן עם 63% תמיכה וקלינטון עם 61% תמיכה. למעשה, הנשיא האחרון שהיה עם שיעור תמיכה נמוך יותר מאובאמה בנקודה הזו של נשיאותו היה ריצ’ארד ניקסון, שסולק כזכור מהבית הלבן בעקבות פרשת ווטרגייט.

כיצד קרה שאובאמה, שרק לפני 5 שנים נישא על גלי אהדה היסטוריים ממש, וזכה רק על עצם היבחרו לנשיאות בפרס נובל לשלום, מתרסק כל כך? נראה כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבה. אובאמה, שהבטיח סדר יום חדש, החל את כהונתו כנשיא בתמיכה מופגנת בכל אותן מדינות שהנשיא בוש הבן התנגד להן, ולהיפך. כך, לא רק ישראל זכתה לכתף קרה, אלא גם בנות ברית ותיקות כבריטניה, יפן והודו מצאו עצמן מתקשות להשיג פגישה עם הנשיא האמריקני החדש, בעוד שנשיא רוסיה דאז מדבדב זכה לחיבוק חם בניסיון חסר סיכוי לחזק את מעמדו ברוסיה על חשבונו של פוטין.

יוזמת ה”אתחול מחדש” של אובאמה מול רוסיה נראית היום כמו זיכרון רחוק. ההצהרות הבוטות של אובמאה נגד פוטין כשהיה ראש ממשלה זכו לתגובה תקיפה מצד פוטין עוד לפני ששב לקרמלין. גם מול סין, מתקשה אובאמה להפגין מדיניות ברורה – מצד אחד ניסיון לשמור על יחסים קורקטיים, מצד שני הצהרות תמיכה אמריקניות נשמעו לא פעם ולא פעמיים בעד המדינות הדמוקרטיות באזור ונגד התביעות הטריטוריאליות של סין. בד בבד, פרסם הצבא האמריקני דוקטרינה צבאית חדשה ששמה דגש על פריסת כוחות מוגדלת במרחב האסיאתי.


שיעור התמיכה בנשיאי ארה”ב בשנה ה-5 בתפקיד

מה נותר לאובאמה?

אובאמה נכנס כעת לישורת האחרונה של נשיאותו, שלב שבו מחפשים מנהיגים את המהלך שיכניס אותם לספרי ההיסטוריה. על פי הסקרים והלכי הרוח בארצו, הסבירות שיאבד את הרוב בסנאט היא ממשית. למעשה, כבר כעת הרוב בסנאט לא מיישר קו עם הבית הלבן בכל סוגיה, והנשיא האמריקני אף ציין בנאום האחרון לאומה כי ייאלץ להשתמש בזכות הווטו שלו אם יועברו החלטות קשות נגד איראן בטרם יסיים הממשל לפעול במישור הדיפלומטי.

לאחר בחירות האמצע הקרובות יתחילו למעשה שתי המפלגות להתכונן לבחירות 2016, הן באיתור מועמדים לראשות המפלגות והן בהתארגנות לקמפיין הארצי, במקביל להתארגנות לקונגרס ומעבר של תורמים גדולים מאובאמה ל”סוס” הבא. העובדה שהפופולאריות של אובאמה בשפל תאיץ בוודאי את התהליך.

עם זאת, אובאמה יבקש לסיים כמה תהליכים השנה ובהם המשך צירוף האמריקנים לביטוח הבריאות שהציג; פתרון שיישב סופית את נושא הגרעין האיראני; ניסיון אחרון להשיג פריצת דרך במו”מ בין ישראל לפלשתינים; בלימת הכניסה הרוסית למזרח התיכון בטרם יחזקו עוד את מעמדם; מאמץ להציג את ארה”ב כמי שיצאה מהמיתון הקשה בתקופת נשיאותו; מאמצים לחתימה על הסכמי סחר חדשים; סיום הנסיגה מאפגניסטן ועוד.

הערות

1. עוד על כך במאמר “עצמאות לטינית”, בגיליון זה


מאמרים נוספים