|
הנקודה הישראלית
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים המלחמה הקרה השנייה
פורסם : 28/06/2006, 20:40
אלון לוין ויובל בוסתן
|
|
 |
|
|
בתוך הזירה הבינ"ל המתגבשת בשנים האחרונות, משתייכת ישראל באופן מובהק לגוש הדמוקרטי - הברית הקרובה עם ארה"ב, המאבק רב השנים בטרור ויכולת ההשפעה על יציבות האזור וכתוצאה מכך על מחירי הנפט, הופכים את ישראל לגורם משמעותי במלחמה הקרה השנייה.
7 מיליון תושבים החיים בשטח בן כ-21,000 קמ"ר (לא כולל יו"ש), מציגים כלכלה מודרנית, תעשיית היי-טק מהמפותחות בעולם וצבא חזק ומיומן. רוב מדיניות החוץ הישראלית מושתתת על יחסיה המיוחדים עם ארה"ב, אולם ישראל שומרת על יחסים טובים גם עם האיחוד האירופי ומדינות נוספות.
יחסי ישראל-ארה"ב
פיגועי ה-11 בספטמבר ולידתה של הדוקטרינה האמריקנית בנושא המלחמה בטרור, העלו את החשיבות של ישראל לא פחות ואולי יותר מכל אירוע פוליטי-צבאי אחר בעבר. הכוחות הבינלאומיים הנמצאים בעיראק בראשות האמריקנים והבריטים, לצד הנוכחות הצבאית סמוך לגבול הסורי, מהווים זעזוע עמוק בקרב מקבלי ההחלטות במדינות המזה"ת, בעיקר סוריה, איראן ועיראק של ימי טרום המלחמה.
פעמים רבות עמדה החשיבות הישראלית בעיני האמריקנים למבחן- בשימוש בזכות הוטו כנגד החלטות אנטי-ישראליות, במתן נשק מתקדם וסיוע כספי, בחקיקה נרחבת כנגד ארגוני טרור פלשתיניים (כולל הסיוע בהטלת החרם על החמאס) ובהסכמה אמריקנית עם עיקרי המדיניות של ראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, על אף הרצון בקידום מפת הדרכים.
ישנם שלושה סוגים של מדינות במזה"ת בימינו:
הסוג הראשון הוא המדינות המעודדות יציבות כדוגמת מצרים וירדן ובמידה רבה גם סעודיה, המנסות לתווך ולהציע פתרונות דיפלומטיים למשברים.
הסוג השני הוא המדינות המנסות לערער את היציבות כמו איראן וסוריה, המעודדות את הטרור בכל מקום בעולם ובכללו בעיראק, והמשחררות איומים לכל עבר, בעיקר כלפי ישראל.
הסוג השלישי הוא, בעצם, מדינת ישראל עצמה, שברצותה מעודדת יציבות כמו בתחילת שנות ה-70 כשמנעה פלישה סורית לירדן, בתקיפת הכור הגרעיני העיראקי וכדומה, וברצותה יכולה לגרום לאובדן היציבות, אם תעשה שימוש נרחב בצבאה כנגד מדינה ערבית אחרת.
האמריקנים מכירים ביכולות האלה של ישראל ועל כן משתדלים לפעול ביחד אתה, כמובן תוך שמירת האינטרסים שלהם, גם אם לעיתים אלו עשויים להתנגש עם אלה הישראליים. עצם המדיניות האמריקנית, גם אם נעשתה לצורך שמירה על האינטרסים האמריקניים, מיטיבה עם האינטרס הישראלי.
חיסולו של הצבא העיראקי והורדת הרודן סדאם חוסיין, חובב אי-יציבות ידוע, הלחץ על הסורים להוציא את צבאם מלבנון, הפיקוח הצמוד על תוכניות הגרעין האיראניות ו"החזרה בתשובה" של מנהיג לוב מועמר קדאפי, הסירו לא מעט איומים ותרחישים אפוקליפטיים מסדר היום הביטחוני הישראלי.
הנשיא בוש. עדיין בן הברית הקרוב ביותר (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)
יחסי ישראל- האיחוד האירופי
בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה, ההבנה המקובלת בקרב הציבור הישראלי הייתה כי "האירופים נגדנו". תחושה זו, הקשורה קשר הדוק לאירועי המאה שעברה וליחס לו "זכו" יהודי אירופה עד קום מדינת ישראל, לובתה לנוכח הביקורת התכופה שנמתחה כנגד ישראל בשל מדיניותה בשטחים בזמן האינתיפאדה.
בולטות ביחס הביקורתי היו מדינות סקנדינביה וצרפת, שהייתה למדינה האירופית השנואה ביותר, כנראה. בקרב הציבור האירופי, היחס כנגד ישראל אף תורגם להפגנות המוניות, לא פעם שטופות באנטישמיות, בהן צעדו לעיתים מהגרים ערביים כתף אל כתף עם אנשי השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי ואף יהודים חרדיים, אנשי נטורי קרתא וחסידות סאטמר האנטי- ציוניים.
גרמניה, בשל סיבות היסטוריות מובנות, השתדלה לא לשאת את הדגל האנטי-ישראלי, אולם דיפלומטים ועיתונאים נהגו לדווח תדיר ממנה על התדרדרות ביחסים עם ישראל והתדרדרות ביחס ליהודים. המלחמה בעיראק, שפרצה שנתיים וחצי לאחר תחילת האינתיפאדה, נתפסה בעיני רבים באירופה כמזימה ציונית.
הימצאותם של יהודיים כגון פול וולפוביץ' בצמרת הביטחונית האמריקנית והיחסים ההדוקים שנרקמו בין הנשיא האמריקני בוש ובין ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ליבו תיאוריות קונספירטיביות באשר לאינטרסים המכתיבים את המדיניות האמריקנית במזרח התיכון.
הפגנות הענק שליוו את המלחמה בעיראק, בעיקר בשנותיה הראשונות, כוונו אם כן לא רק לארה"ב ולבריטניה, בעלות הברית המרכזיות במלחמה, אלא גם לישראל.
אולם, מספר אירועים ושינויים שהתרחשו בעיקר בשנתיים האחרונות, הצביעו על שינוי מגמה אמיתי ביחסו של האיחוד האירופי לישראל - צרפת החלה לקבל דיווחים על יחס השנאה כלפיה בתקשורת הישראלית - הבדרן אלי יצפאן נהג לומר בכל הזדמנות כי הצרפתים הם "חרא של עם". במקרים אחרים הופיעו קריקטורות ומאמרים כנגד המדיניות הצרפתית ולעיתים אף קריאות לחרם על תוצרת צרפתית. קריאתו של ראש ממשלת ישראל שרון ליהודי צרפת (קריאה שחודשה אגב על ידי יורשו אולמרט, אם כי באופן מעודן יותר) לעלות לישראל לנוכח גלי האנטישמיות, זעזעה את הממסד הצרפתי.
צרפת מתגאה כיום בכל הזדמנות ובמידה רבה של צדק, בירידה הדרסטית במספר האירועים האנטישמיים בתחומה. מיליוני יורו הושקעו בהגברת שיתוף הפעולה התרבותי, ביניהם מופע הזיקוקים המרהיב לחופה של ת"א בל"ג בעומר האחרון, כלי התקשורת בצרפת החלו לבדוק יותר לעומק דיווחים שהופיעו אצלם בנושאים הקשורים לאינתיפאדה והובררו כשקריים, אך אולי יותר מכל - בעיותיה הפנימיות של צרפת הן כה רבות עד כי העניין במתרחש במזה"ת פחת- הפגנות הסטודנטים כנגד חוקי העבודה החדשים שלא התקבלו לבסוף, הפגנות המהגרים כנגד יחסה של המשטרה וכלל הממסד אליהם, שורה של שחיתויות פוליטיות וחוסר שביעות הרצון הכללי מהפוליטיקאים ובראשם שיראק, ממלאים בימים אלה את העיתונות הצרפתית, היכן שעד לפני כמה שנים הופיעו כתבות לא מחמיאות על ישראל.
בגרמניה עלתה לשלטון הקנצלרית אנג'לה מרקל היוצאת מגדרה בכדי להציג את גרמניה כידידה הגדולה של ישראל באירופה. במדינות אירופיות אחרות כדוגמת בריטניה שנפלה בעצמה קורבן לטרור, החלו לבחון את הנושא הישראלי-פלשתיני בפרספקטיבה שונה.
מדיניות ההגירה ברחבי אירופה הפכה לנוקשה- גרמניה, צרפת, דנמרק, הולנד ובריטניה, הן מקצת המדינות ששינו את החקיקה הנוגעת להגירה מתוך חשש מטרור על אדמתן. ההקשר הוא ברור- באירופה החלו להבין כי לטרור אין תירוץ ועל כן יש למגר אותו, ובוודאי לקבל בצורה אוהדת יותר פעולות של מדינות אחרות, קרי ישראל.
גם להתנתקות מעזה היה משקל בשינוי הגישה האירופי- היא הצביעה על כך שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר למען השלום. ולבסוף, לאחר מותו של ערפאת הסמל הפלשתיני, ולאחר עליית החמאס המוכר באירופה כארגון טרור מבחינה משפטית, ירדה קרנם של הפלשתינים בעיני האיחוד. עד כדי כך שהפלשתינים החלו להתלונן בתקופה האחרונה על השקט שבו מקבלים האירופים את סדרת החיסולים האחרונה בעזה.
כל הגורמים הללו הם כתוצאה משותפות האינטרסים של ישראל והאיחוד האירופי כדמוקרטיות מערביות, לנוכח היווצרות המערכת הגלובלית החדשה- המלחמה הקרה השנייה.
יחסי ישראל- העולם הערבי
בקרב העולם הערבי התקבלה האינתיפאדה במבוכה רבה וברגשות מעורבים- התקשורת הערבית, לעיתים בהתלהמות ותוך שימוש בקריקטורות ובסרטים בעלי אופן אנטישמי מובהק, דאגה להלהיט את הרוחות ברחוב הערבי. בהפגנות הענק של ההמון הערבי עלתה הדרישה לפעולה של מדינות ערב כנגד ישראל. מצרים וירדן, המדינות היחידות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל, החזירו את שגריריהן ובכך למעשה מוצו הסנקציות כנגד ישראל.
הכעס והתסכול בקרב ההמון הערבי כנגד מה שתפס כאוזלת יד מתמשכת מצד מדינות ערב, היו בין הגורמים למשברים הפוליטיים שחיזקו את התנועות האסלאמיות הקיצוניות, תנועות שלא התחבאו מאחורי ניסוחים דיפלומטיים ביחסן לישראל.
הן מצרים והן ירדן הבינו כי מטבע הדברים רוב הביקורת מופנית אליהן. הפסקת האינתיפאדה הפכה לצורך עליון והביאה למעורבות הצמרת הבכירה ביותר במדינות אלה במאמצי התיווך בין הפלשתינים וישראל. הנסיגה מעזה סייעה בהרגעת הרוחות באופן יחסי, אולם האירועים הביטחוניים האחרונים מאיימים להוביל לגל חדש של מחאה במדינות ערב.
המעורבות הצבאית האמריקנית במזה"ת ובעיקר בעיראק, היפנתה את חצי הביקורת שוב אל ישראל, הנחשבת לסוכנת אמריקנית וכן לסוכנת של האימפריאליזם המערבי. פרשנים רבים העוסקים בעולם הערבי מצביעים על כך שיותר מכל, בולטת ההבנה של ההנהגות הערביות על כי אינן יכולות להתמודד עם ישראל צבאית ועל כן האינטרס שלהן הוא לנטר את השנאה ולתעל אותה הרחק ממעורבות צבאית אפשרית, לפחות עד שתיפתח הזדמנות אחרת.
נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. יחסים מתוחים על ישראל. צילום: הקרמלין
יחסי ישראל- הגוש הריכוזי
יחסיה של ישראל עם מדינות הגוש הריכוזי רק התדרדרו בשנים האחרונות - משבר הפאלקון ועסקת המזל"טים העמידו את ישראל במבוכה רבה ודרדרו את יחסיה עם סין לשפל. ארה"ב טרפדה את המהלכים האלה משום שחששה למעבר של טכנולוגיה איכותית לידיהם של הסינים, ההופכים לנגד עיניהם של האמריקנים ליריבים אמיתיים בזירה הבינלאומית.
גם יחסיה של ישראל עם הנשיא הרוסי פוטין בתהליך של התדרדרות - פוטין תומך בפתרון דיפלומטי עם איראן ומסייע בכסף ובייעוץ לממשלת החמאס הטרייה ברשות הפלשתינית. שיעור האירועים האנטישמיים ברוסיה הוא ככל הנראה הגבוה בעולם כיום וממשלת רוסיה לא אחת מעלימה עין ויש המרחיקים לכת וטוענים כי היא אף מעודדת מקרים כאלו.
בקרב מדינות אמריקה הלטינית החברות בציר הלטיני האנטי-אמריקני קיימת תמיכה גורפת בפלשתינים, אותם רואות מדינות אלה כעם המדוכא תחת המגף הקולוניאליסטי-קפיטליסטי-ישראלי.
בנסיבות אלה, הפכה ישראל למדינת מפתח בגוש הדמוקרטי. בשל כך, חייבת ישראל לשמר ולחזק את יחסיה עם כלל המדינות המערביות, גם במקרים בהם נראה כי "הם נגדנו".
הקצב המהיר והיקף ההתרחשויות בזירה העולמית מחייב את מקבלי ההחלטות בירושלים לשמור על ערנות ולבחור את בנות בריתה של ישראל בקפידה. העתיד הקרוב יהפוך את ההפרדה הגושית לברורה יותר, וכך גם את מקומה של ישראל במערכת זו.
| |
|
|
|
|
