חיפוש :
  

מבט על שנות ה-70: חלק ב'
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים המלחמה הקרה השנייה
פורסם : 07/09/2006, 18:00
Sicarii

הטרור העולמי, חולשת האו"ם והמדיניות הכושלת של המעצמות, דרדרו את הביטחון הקיבוצי לשפל. ארה"ב סבלה מהאטה בכוחה בזמן שאנשי הטרור שגשגו. הגולש סיקארי מסכם את אירועי שנות ה-70, בכתבה שניה בסדרה.  

זול יותר בחיי אדם אבל מטריד יותר מבחינה פוליטית ופסיכולוגית, היה הגידול בהיקפו של הטרור בינלאומי. חוטים היסטוריים רבים נשתזרו בתופעה חדשה זו.

ראשית, הייתה מסורת הטרור הדתי-פוליטי, שמקורה בכת החשאשין של השיעים הפרסיים בימי הביניים. מסורת זו קמה לתחייה בסכסוך הערבי-ישראלי בארץ ישראל בין מלחמות העולם, והתעצבה סופית בארגון לשחרור פלשתין, שהיה בשנות ה-60 וה-70 לארגון הטרור הגדול והעשיר ביותר, החמוש והפעיל ביותר מכל קבוצות הטרור, עם מחנות אימונים משלו, שתנועות טרוריסטיות רבות, חסרות זיקה כלשהי לאש"ף, הסתייעו בהם.

שנית, פעלה המסורת הרוסית, שלנין (אשר שלל את הטרור הפרטני כצורת "שמאלנות אינפנטילית") שינה את מגמתה לממלכתית, לצורכי פנים וליצוא גם יחד. במשך כל התקופה הזאת קיימה ברה"מ תוכנית להכשרת טרוריסטים בהנחיית האקדמיה הצבאית של סימטרופול בקרים. הבוגרים, "לוחמי גרילה" ו"מחבלים", הוצבו לשירות במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ובאפריקה. רוב המומחים והמדריכים של אש"ף עברו קורסים כאלה.

שלישית, הייתה מסורת אירופית, גרמנית בעיקר, של אלימות חדורת אינטלקטואליזם כצורך מוסרי. הטרור הפוליטי רחב ההיקף הראשון בשלבו המודרני הופיע ב 1919-1922 כשבריונים מן הימין בגרמניה רצחו 354 בני אדם. קוצר ידה של החברה להביא את האנשים לדין, פילס את הדרך לטרור הממלכתי של היטלר. זה לבש צורות רבות כולל חטיפת ילדים על ידי "האחיות החומות" של הס"ס, אשר סרקו את מחנות הריכוז בחיפושיהן אחד פעוטות בלונדיניים כחולי עיניים שטרם מלאו להם 6 שנים.

רביעית, היתה מסורת לא פוליטית של פיראטיות ים תיכונית, ששורשיה ב- 1000 השני לפנה"ס. פומפיוס שם קץ לפיראטיות במאה הראשונה לפנה"ס, ושיבת הפיראטיות באמצע המאה השלישית הייתה ממבשרות שקיעת כוחה של רומא. במאה ה-18 חיסל הצי הבריטי את השוד הימי, אבל האיום הברברי נותר בעינו עד כיבוש אלג'יריה בידי צרפת בשנת 1830.

ב- 130 השנים שלאחר מכן, בזמן בתקופה הקולוניאלית, פסקו למעשה תופעות פיראטיות והחטיפות בקנה מידה גדול. אבל בשוך הגל הקולוניאלי בתום המלחמה באלג'יריה ובעקבות הפיכת ק'דאפי בלוב, שבו והופיעו במוקדיהן ההיסטוריים, באלג'יר ובטריפולי- הפעם אף נתווסף להן גוון פוליטי, כשמנהיגי אלג'יריה בשנות ה-60 וק'דאפי בשנות ה-70 סיפקו להם כסף, נשק, מתקני אימונים, מקלט ותיאום.

האיחוד של 4 מסורות אלה בשנות ה-70 הפך את בעיית הטרור למסובכת מאוד וקשה להגדרה. לא ניתן לראותה באופן פשוט כקשר סובייטי לערעור היציבות במדינות חוק. המדינה הדמוקרטית שנפגעה מטרור בשנות ה-70 קשה מכולם, איטליה, יותר משסבלה מטרור פוליטי הייתה קורבן לטרור מסחרי של חטיפות במיוחד, טרור שצבר 100 מיליון דולר ב 1975-1980.

הקשר הקומוניסטי

אבל אין ספק שתנועות טרור מקומיות, כמו באדר-מיינהוף בגרמניה המערבית, ה- IRA באירלנד, הבריגדות האדומות באיטליה, הבדלנים הבאסקיים בספרד, אש"ף ויותר מ-12 קבוצות טרור במדינות ערב, באמריקה הלטינית ואפריקה השחורה הסתייעו ברשת הרדיקלית הבינלאומית, שהרוחות החיות בה, כמו המתנקש הוונצואלי הנודע בכינוי "קרלוס" היו כולם קומוניסטים.

שתי תקריות שנבחרו מתוך עשרות, ממחישות את אופייה הבינלאומי והמרקסיסטי של התנועה:

טבח 26 צליינים בנמל התעופה לוד בישראל ב 1972 בוצע בידי מרקסיסטים יפנים שאומנו על ידי אש"ף בלבנון, חומשו בנשק יפני שסיפק להם ברומא "קרלוס" עצמו. או: המתנקשים הבאסקים, שרצחו את האדמירל וראש ממשלת ספרד לואיס בלאנקו ב 1974, אומנו בקובה ובדרום תימן על ידי מזרח גרמנים, פלשתינים וקובנים והשתמשו בחומר נפץ מגנגסטרים של ה IRA שפגשו לראשונה באלג'יריה בחסות הקג"ב.

ראויה לציון העובדה, כי בשנות ה-70, עת היה כוחה היחסי של ארה"ב בירידה ושל הסובייטים בעליה, מספר תקריות הטרור גדל בהתמדה (פיצוצים, התנקשויות, לקיחת בני ערובה, חטיפות) מ- 279 ב- 1971 ל- 1709 ב- 1980. שיעור ההתנקשויות, תחום ההתמחות של הקג"ב וקודמיו מאז ומתמיד, הראה גידול מרשים מ-17 ב 1971 ל 1169 ב 1980. לחברות טוטליטריות בעלות משטרות חשאיות חודרות כל, הרשאיות לעצור ולכלוא בלי משפט, לענות ולבצע רצח משפטי והתנקשויות, לא היה סיבה לחשוש מטרור. לחברות דמוקרטיות-ליברליות היה גם היה. לקח שנות ה-70 היה כי הטרור מסייע בפועל ובשיטתיות להתפשטות המדינה הטוטליטרית; כי הוא מפלה בין מדינות חופשיות לטוטליטריות לטובת האחרונות; כי הוא מנצל לצרכיו את מנגנון החירות בחברות הליברליות, ובכך מעמידו בסכנה; וכי הוא פוגע ברצונן של חברות תרבות להגן על עצמן.

במשמעות עמוקה יותר, היה הטרור הפוליטי של שנות ה-70 מוצר של רלטיביזם מוסרי. מעשי האכזריות הנוראים שביצע, נתאפשרו אך ורק תודות לחשיבה המרקסיסטית במונחים של מעמדות, לא של פרטים. אידיאולוגים רדיקליים צעירים שהחזיקו את קורבנותיהם (בדרך כלל דיפלומטים ואנשי עסקים שנבחרו אך ורק בגלל עיסוקם) כבולים בשרשראות בכוכי בטון תת קרקעיים, עיניהם קשורות, אוזניהם פקוקות בשעווה, שבועות וחודשים, ואחר כך חיסלו אותם בלא שמץ רחמים והיסוס, ראו בקורבנותיהם לא יצורי אנוש אלא פריטי ריהוט פוליטי. ובזמן שעוללו זאת לקורבנותיהם, נמחק גם צלם האנוש שלהם עצמם.

הטרור הבינלאומי, בגלל סכנתו לכל חברות העולם החופשי, צריך היה לעמוד בראש מעייניהן של האומות המאוחדות, אבל בשנות ה-70 היה האו"ם ארגון מושחת, אכול דמורליזציה והתערבויותיו הבלתי שקולות עודדו אלימות יותר משמנעו אותה.

סיום חלק ב'.
חלק ג' - בקרוב!



לדף הבית   הדפסה  שלח תגובה לעורך