|
מבט על שנות ה-70: חלק ג'
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים המלחמה הקרה השנייה
פורסם : 18/09/2006, 16:30
Sicarii
|
|
 |
|
|
ארגון האומות המאוחדות הגיע לשפל חסר תקדים בשנות השבעים - מארגון ששם לו למטרה להביא להידברות בין העמים, הוא הפך לגוף מושחת להחריד. הגולש סיקארי ממשיך לסקור את התקופה, בכתבה שלישית בסדרה.
בשנות ה-70 היה האו"ם ארגון מושחת, אכול דמורליזציה והתערבויותיו הבלתי שקולות עודדו אלימות יותר משמנעו אותה. טעותו הגורלית של טרומן, בהתירו ב-1950 את העברת סמכות הביצוע של האו"ם לידי העצרת הכללית והחמרת השגיאה ע"י אייזנהאואר שאפשר ב-1956 להאמרשלד להוקיע את בריטניה וצרפת כמעצמות תוקפניות- הניבו את פרותיהן הבאושים. האו"ם נוסד בשעתו על ידי 51 אומות, ברובן הגדול דמוקרטיות. ב-1975 מנה הארגון 144 חברות עם תוכניות להגדיל מספרן ל-165, כולן, למעט 25 מדינות, מדינות טוטליטריות או בעלות משטר חד מפלגתי, בעיקר שמאלי.
רוסיה הסובייטית ומדינות ערב ואפריקה יחד היוו רוב קבוע. נקיטת צעדים נגד הטרור לא באה בחשבון אפוא. נהפוך הוא. אידי אמין, טרוריסט בעצמו ופטרון פעולות טרור שהפיק מהן טובות הנאה, נתקבל בתשואות רמות ב-1975 כשהגן על רצח עם. יאסר ערפאת, ראש ארגון הטרור הגדול בעולם, אש"ף, קיבל למעשה מושב בעצרת הכללית. מזכירות האו"ם חדלה זה מכבר ליישם את עקרונות המגילה.
המזכ"ל שימש רק כסוכנות דואר. חברים קומוניסטים במזכירות התגוררו בתחומים לאומיים, ומסרו את המחאות משכורותיהם במטבע זר לאנשי הכספים בשגרירותיהם. לבכיר שבהם, תת-המזכ"ל לענייני מועצת הביטחון, ארקדי שבצ'נקו, היה שומר ראש, איש קג"ב, בלבדי לעצמו.
החלטה אומללה
כללית ניתן לומר כי בשנות ה-70 התמסר האו"ם ל-3 עניינים: ארגון הריסת דרום אפריקה וישראל והוקעת ה"אימפריאליזם" המתגלם בארה"ב. בשנות 1974 הושעה כתב האמנה של דרום אפריקה, חברה מייסדת של הארגון, כתחליף לגירושה. בכינוס המדינות הבלתי מזדהות שנערך בהוואנה, בירתה של קובה, גרורה סובייטית דאז, במארס 1975, הותוותה תוכנית לגירוש ישראל, אבל נזנחה לנוכח איומה של ארצות הברית לפרוש מן העצרת הכללית ולהפסיק את תשלום חלקה במימון תקציב הארגון. תחת זאת אישרה הוועדה השלישית ברוב של 72 קולות נגד 35 ובהימנעות 27, הצעת החלטה אנטישמית, שקבעה כי הציונות היא תנועה גזענית.
ההצעה הוגשה על ידי קובה, לוב וסומליה, בעת ההיא כולן גרורות סובייטיות. הנציג האמריקאי ליאונרד גארמנט הדגיש כי זו החלטה זדונית הואיל ו"היא עושה שימוש במונח גזענות לא לתיאור מסכת עוולות אמיתיות וממשיות, אלא ככינוי גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו"; היא "הופכת רעיון ארסי מתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא". כמה מן הנאומים שהושמעו בזכות ההצעה ביטאו אנטישמיות גלויה והיו קוצרים תשואות בנירנברג. מבין 70 המדינות שהצביעו בעדה רק 8 יכלו להיחשב בדוחק רב דמוקרטיות ובשני שלישים ויותר מהן רווחה גזענות רשמית לצורותיה השונות.
במוסקבה הגיב אנדריי סחרוב – עוד בטרם נעצר על ידי השלטונות הסובייטיים – כי ההחלטה "אך תגביר את הנטיות האנטישמיות במדינות רבות, בהעניקה לכך גושפנקה של הרשאה בינלאומית". חמור אף יותר היה החשש שתוצאות ההצבעה עלולות לשמש צידוק, מבחינת המוסר והמשפט הבינלאומי, לניסיון מתואם של המדינות הערביות להשמיד את תושבי ישראל, שייסדו את מדינתם כדי שתשמש מקלט מגזענות ורצח מטעמי גזע.
כשאשררה העצרת הכללית את ההחלטה ברוב של 67 קולות כנגד 55, הודיע השגריר האמריקני לאו"ם בזעם: "ארצות הברית מכריזה בזאת לפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות ולפני העולם, שאינה מכירה במעשה המחפיר הזה, לא תמלא אחריו ולעולם לא תשלים עמו". ההצבעה אומנם הייתה פיסת נייר, אולם הסכנה באו"ם הייתה שהמסמך יהפוך למדיניות ממשית; שהאריתמטיקה המעוותת של העצרת, שבה ניתן בשנות ה-70 לקנות קולות בנשק ואפילו בשיחוד נציגים באופן אישי, תיהפך מבלי משים לתפיסה המקובלת על החברה הבינלאומית.
בעל הנפט הוא בעל הדעה
זה אמור במיוחד בתקיפת אמריקה, שבידודה גבר והלך, ושהואשמה – ככל שהעמיק המשבר הכלכלי של שנות ה-70 – באחריות לכל חוליי העולם. הייתה זו תולדה מאלפת של האריתמטיקה האו"מית, שמדינות הנפט הערביות, אלו שהכנסותיהן ב 1974-1975 גדלו ב-70 מיליארד דולר לשנה מהעלאת מחירי הדלק, הכול על חשבון המדינות המתועשות והאומות התת-מפותחות, מעולם לא ספגו ביקורת בהצעת החלטה כלשהי בעצרת או באיזו מוועדותיה. הרוב באו"ם אף לא עשה ניסיון כלשהו להשיב את הרווחים המוגזמים בצורת סיוע חובה. הזעם המלאכותי של האו"ם הופנה כלפי אמריקה, מהקורבנות הראשיים של אותה העלאת מחירים, ובהרחבה כלפי המערב כולו. מאלף הוא חקר מקורה של אותה השתלחות זו.
על פי ההנחה המקורית של המרקסיזם עתיד הקפיטליזם להתמוטט. הדבר לא קרה. לפי קו הנסיגה הראשון (חרושצ'וב) עתיד הסוציאליזם להשיג את המערב ברמת החיים. גם זה לא קרה. על פי קו הנסיגה השני, שאומץ החל משנות ה-70 הראשונות, נמכר לעולם השלישי ונהפך לעקרון היסוד של האו"ם, רמת החיים הגבוהה במערב אינה פרי שיטה כלכלית יעילה יותר, אלא גמול בלתי מוסרי על נישול יתר חלקי העולם בשיטתיות. ב-1974 אימץ אפוא האו"ם "מגילת זכויות וחובות כלכליות של המדינות", שהוקיעה את דרכי הפעולה של הכלכלה המערבית. ועידת האכלוס העולמית של האו"ם ב-1974 הייתה התקפה רצופה על האנוכיות האמריקנית.
ועידת המזון העולמית של האו"ם ב-1974, גינתה את ארה"ב ומדינות אחרות, היחידות שייצרו בפועל עודפי מזון. שר המזון של הודו סבר, כי "ברור" שהן "אחראיות לסבל הנוכחי" של האומות העניות וכי עליהן "החובה" לסייע להן. סיוע כזה אינו "צדקה" אלא הוא "פיצוי דחוי על מה שעוללו להן המדינות המפותחות בעבר". בפברואר שלאחר כך תקפו המדינות הבלתי המזדהות את המעצמות האימפריאליסטיות "המתעקשות להנציח את מסגרות הניצול הקולוניאלי והניאו-קולוניאלי, המזינות חברות צרכניות טובלות במותרות ובשפע יתר ובו בזמן מחזיקות חלק גדול של האנושות בתנאי מחסור ורעב".
התקפה זו הייתה חסרת שחר במיוחד, שכן ב-14 השנים שקדמו לכך (1960-1973)- בהן בלבד – הגיע סיוע הפיתוח מטעם המדינות המתקדמות למדינות עניות יותר, ישירות או באמצעות סוכנויות, ל-91.8 מיליארד דולר, העברת המשאבים הרצונית הגדולה בהיסטוריה. אם נוצלו כספים אלה ביעילות- זו כמובן שאלה אחרת. חלק גדול מהם אך סייע להחזיק על כנם בצורה זו או אחרת, משטרי עריצות "סוציאליסטים", כמו זה של ג'וליוס נייררה בטנזניה, ובכך נתנו ארכה לנחשלות.
הטענה שהמערב נושא באופן כלשהו באחריות לעוני השורר בעולם, היא עצמה המצאה מערבית. כמו הדה-קולוניזציה, היא מוצר של הכרת אשמה הפוגעת העיקרית בסדר ובמשפט. השתקפה בה המגמה לסווג אנשים מוסרית, לא כפרטים אלא כבני מעמדות, המשוגה הבסיסית של המרקסיזם. המבנה הלאומי היה אנלוגי למבנה המעמדי.
העולם השלישי
ב-1952 כתב הדמוגרף אלפרד סובי מאמר בשם "שלושה עולמות, פלנטה אחת" ובו ציטט את אמירתו המפורסמת של סיאיי מ-1789: "מהו המעמד השלישי? הכול. מה היה עד כה בסדר הפוליטי? לא כלום. מה הוא מבקש? להיות משהו." המלחמה הקרה טען סובי, היא ביסודה מאבק העולם הקפיטליסטי בעולם הקומוניסטי על העולם השלישי. "עולם שלישי" זה, נשכח מנוצל ומבוזה, כמו המעמד השלישי בזמנו רוצה גם הוא להיות משהו. בהדרגה היה המושג "עולם שלישי" לאחת מסיסמאות ההתחסדות הגדולות של התקופה הבתר-מלחמתית.
המונח לא הוגדר מעולם, מסיבה פשוטה וכבדת משקל: ברגע שניסה מישהו לעשות כן, הוא סיפק את כמיהת העולם לאבחנות מוסריות פשוטות. היו אומות "טובות" (העניות) והיו אומות "רעות" (העשירות). היו אומות עשירות דווקא משום היותן רעות, והיו עניות משום היותן חפות. האבחנה הייתה לממריץ של עצרת האו"ם והוליכה ב-1962 ליצירת ועדת או"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) שהפיצה את התעתוע הזה. הוא היה השראה לדו"ח פירסון מ-1969, שהיה עמוס הכרת אשמה, סקר את כל תוכניות הסיוע בשנים ב-1967-1950, והטיל את אשמת הכישלון על העמים שסיפקו את הכסף.
במרוצת הזמן דומה היה כי המונח "העולם השלישי" נשחק משהו בשל שימוש יתר. אבל חרושת האופנה האינטלקטואלית בפאריס סיפקה מיד חדש: "צפון-דרום". המושג נטבע כשנשיא צרפת, ז'יסקאר ד'אסטן, זימן ועידה של "עמים מייבאים נפט, מייצאים נפט ועמים מתפתחים חסרי נפט". הרעיון היה לייחס אשמה ל"צפון" ותום ל"דרום". זה היה כרוך באינוס הגיאוגרפיה והעובדות הכלכליות באלימות רבה. מה שנראה "דרום" יוצג על ידי אינדונזיה, אירו, אלג'יריה, ארגנטינה, ברזיל, ג'מייקה, הודו, ונצואלה, זאיר, זמביה, יוגוסלביה, מצרים, מקסיקו, ניגריה, סעודיה, פקיסטן, פרו וקמרון.
ב"צפון" נכללו אוסטרליה, ארצות הברית, יפן, ספרד, השוק האירופי המאוחד, קנדה, שוודיה ושוויץ. 11 ממדינות הדרום שוכנות, למעשה, בצפון לקו המשווה, ולאחת מהן, סעודיה, הכנסה לנפש הגבוהה בעולם. את אוסטרליה היבשת היחידה הנמצאת כולה מדרום לקו המשווה, היה הכרח למנות עם ה"צפון", משום היותה לבנה ברובה המכריע וקפיטליסטית. הגוש הסובייטי לא נמנה בכלל, אף על פי שנמצא כולו ב"צפון". קיצורו של דבר, המושג היה חסר משמעות, אלא אם לצורכי גידוף פוליטי. אבל בתחום זה עשה שירות רב והביא להתכנסות בפאריס במאי-יוני 1977. בהמשך שימש המושג השראה למסך הידוע כדו"ח ברנדט (1980) אשר כמו דו"ח פירסון, האשים את המערב, מעתה ה"צפון", והציע מערכת מיסוי בינלאומית שבאמצעותה יסבסד הצפון את הדרום במתכונת מדינת סעד. במלודרמה זו של צפון-דרום הוצגה אמריקה, באופן בלתי נמנע, כנבל העיקרי.
אבל לא לאורך ימים ניתן לעקור את המציאות מן ההיסטוריה. לעובדות דרך משלהן להמחיש קיומן. דפוס שנות ה-70, אשר השרה דכדוך על החברות הדמוקרטיות המעטות בשלטון החוק, החל לקרוס בטרם הוציא העושר את שנותיו.
| |
|
|
|
|
