המהלך החד צדדי של התנתקות מעזה, בצד ההשלכות הידועות של מתן עצמאות בחלק זה לפלשתינים והתרחבות איום הקסאמים לדרום מישור החוף בישראל מחזיר לחיינו שוב את מצרים, שכנתנו מדרום, אשר קיבלה את השליטה הבלעדית על מעברי הגבול בין סיני לרצועת עזה. שינוי זה במערכת היחסים עם מצרים אמור אמנם לתרום לקירוב ביחסי שתי המדינות, אך ישנן מספר דוגמאות לא מוצלחות במיוחד לניסיונות ישראלים לבסס את חלק מתפיסת ההגנה על ידיים זרות.  

הניסיון הכושל לכרות ברית עם הנוצרים המרונים בלבנון בכדי להביא להפסקת ירי הקטיושות, הבאת הכוח הרב לאומי (על בסיס חיילים אמריקנים) להוות חיץ בסיני בינינו ובין המצרים כחלק מהסכמי השלום (ניסיון נוסף אירע לאחר מלחמת סיני ב-56, אך כוחות האו"ם נסו בשל מלחמת ששת הימים), ההסתמכות על הרשות הפלשתינית שתמגר את הטרור מקרבה במסגרת הסכמי אוסלו (ולכך ניתן אף להוסיף את הסיוע הביטחוני בנשק מצד ארה"ב לאורך השנים) אמורים להוות כולם תמרורי אזהרה באשר להסתמכות על ידיים זרות כחלק מתפיסת ההגנה של ישראל.

כיום, בניגוד להסכמי העבר, בהם היוו הכוחות הזרים תוספת של שכבת הגנה או סיוע, כאשר הדוקטרינה עדיין מסתמכת על כוחו של צה"ל, גובה הלהבות בסכסוך עם הפלשתינים תלוי בטוב ליבה של מצרים.

ההסכם החדש פוגע בהישג הביטחוני הגדול של הסכמי השלום עם מצרים שהביא לפירוזו של חצי האי סיני. עובדה זו הביאה לכך שבמצב של ביטול ההסכם, יידרש שבוע ימים לשריון המצרי בכדי להגיע לעמדת איום על גבולה הדרומי של ישראל, פרק זמן ארוך במושגים ישראליים בכדי לגייס את הכוח הנדרש להדוף אותו ובוודאי בכדי להפעיל את חיל האוויר הישראלי הנהנה מעליונות טכנולוגית ברורה.

ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה כי הגבול עם מצרים הוא גבול פרוץ, דרכו עוברים טונות של סמים וכן שפחות מין מחבר העמים וממזרח אירופה, הבאות לעבוד בתעשיית הזנות הישראלית. על אף שהאחריות מוטלת בראש ובראשונה על ישראל, שהרי לתחומה נכנסים מסיגי הגבול, הרי שהמצרים מעלימים עין ולא נוקפים אצבע מכיוונם. כתשובה לטענות הישראליות על כך, דרשו המצרים שיתאפשר להם להגדיל את הכוחות המותרים להם בסיני (כפי שהוגדרו בהסכם השלום), ואכן כוחות השיטור המצריים קיבלו אור ירוק מממשלת ישראל להגדיל את היקפים ואת אמצעי הלחימה העומדים לרשותם. בצירוף עם העברת האחריות במקטע הגבול עם עזה, מצרים מחזיקה כוח גדול יותר מבעבר וחמור מזאת - נפתח הפתח להגדילו בעתיד (במידה ומצרים תטען כי היא לא מסוגלת למנוע מעבר של נשק ומחבלים מתחומה לעזה).

(Stock.Xchng :הגבול עם עזה באחריות זרה. ניסיון העבר - מר (צילום

תשתית הטרור בסיני

הפיגועים בסיני באוקטובר 2004 וביולי 2005, גבו למעלה מ-120 קורבנות (ביניהם ישראלים ותיירים זרים רבים), הבהירו לאחרון הספקנים כי בחצי האי סיני קיימות תשתיות טרור חזקות כחלק ממערך הטרור העולמי. תשתיות אלה מבצעות חדירה לשטח הרצועה ומקימות תאי טרור, וכמו כן מייעצות ומבריחות נשק כתמיכה בארגוני הטרור הוותיקים, בעיקר החמאס והג'יאהד האסלאמי. הטרור האסלאמי מהווה בעיה ביטחונית חמורה למצרים בשל פגיעתו בענף התיירות שבעבר שגשג והכניס מיליארדי דולרים לקופתה המדולדלת של מצרים אך הכישלון המרי בטיפול בטרור על אדמתה הוא חד ומהדהד.

על אף שמצרים עושה שימוש בשיטות שלא היו עוברות את מבחן בג"ץ בישראל, ממשיכים המחבלים לפעול כמעט באין מפריע, תוך כדי ניצול הכרת השטח ויכולות הניווט של הבדואים, בכדי להתחמק מכוחות הביטחון המצריים. התשתית ששימשה להברחת סמים וזונות לשטח ישראל (ובזמן האינתיפאדה אף להברחת נשק) מהווה כיום את הבסיס לתשתית הטרור באזור.

כיום, מצרים מתמודדת עם אתגר גדול יותר המתרחש בחלק הצפון אפריקני שלה. תנועת האחים המוסלמים, התנועה שהיוותה מקור לחלק גדול מארגוני הטרור המוסלמים סוניים ברחבי העולם, התחזקה בבחירות האחרונות שנערכו במצרים בנובמבר ובדצמבר (שלושה שלבים שהסתיימו ב-9 לדצמבר) מ-17 מושבים בפרלמנט (3.5 אחוזים) ל-88 מושבים (19.3 אחוזים) יותר מפי חמישה וזאת בפרלמנט המונה 454 מושבים!

ארגון האחים המוסלמים

הארגון הוקם בשנת 1928 בידי חסן אל בנה, בנו של אימאם מכובד במצרים, כארגון סוציאלי ברוח האיסלאם. במהרה הפך הארגון לבינלאומי והוא פועל ב-70 מדינות כיום, כאשר הוא מפעיל רשת של מוסדות חינוך ורווחה בכל אחת מהמדינות. לארגון זרוע פוליטית בולטת במרבית מן הסכסוכים בעולם שנגעו למוסלמים. כך באפגניסטן, בצ'צ'ניה, בישראל (מנהיג החמאס לשעבר אחמד יאסין היה ראש הנציגות של האחים המוסלמים בשטחים לפני שהקים את החמאס) ועוד.

יחסיו של הארגון עם השלטונות במצרים, שם נוצר, ידעו עליות ומורדות לאורך השנים - עוד בזמן שלטונו של המלך פארוק במצרים (ששלט בה עד למהפכת הקצינים ב-1952), פעלו האחים המוסלמים כנגד שלטונו כולל חיסולו של ראש ממשלתו של פארוק. פעולותיהם של האחים המוסלמים הביאו להוצאתם מהחוק, ואל-בנה עצמו חוסל בידי סוכניו של פארוק ב-1949. גם בזמן שלטונו של גמאל עבד אל נאסר, נמשכו מאמציהם להחליף את השלטון לשלטון דתי על פי השריעה (ההלכה האסלאמית). ב-1954 עוד ניסה נאסר לתת להם מעמד חוקי אולם בעקבות ניסיון התנקשות בו, הוציא את הארגון (שוב) אל מחוץ לחוק ונקט ביד ברזל כנגד חבריו. ניסיון נוסף להשיב לארגון מעמד חוקי 10 שנים אח"כ גרר שורה של ניסיונות התנקשות נוספים בנאסר. מחליפו של נאסר, אנואר סאדאת נרצח בידי אחד מתומכי האחים המוסלמים על כך שחתם על הסכם השלום על ישראל.

מובארק, נשיאה הנוכחי של מצרים, פועל אף הוא כנגד הארגון הזוכה לתמיכה רחבה בציבור, וכרגע במסגרת מהלכי הדמוקרטיזציה העוברים על פני כל האזור בעידוד האמריקנים, הוא עומד בפני אתגר של ממש. ארגון האחים המוסלמיים חודר כיום אל לב הקונצנזוס במצרים ומהווה אלטרנטיבה יחידה לשלטונו של מובארק הנתפס בקרב העם המצרי כפרו-אמריקני, לא ההגדרה הפופולרית ביותר בעולם הערבי).

גם בירדן

בירדן, זוכה המפלגה של האחים המוסלמים להצלחות אלקטורליות כבר 16 שנים וב-1993 הייתה למפלגה הגדולה בפרלמנט (20 מושבים מתוך 80) וגם כיום התנועה זוכה לייצוג נכבד: 17 מתוך 104 מושבים.

ניסיונם של המלך חוסיין ובנו/יורשו עבדאללה בהתמודדותם עם התנועה לא נעלם מעיניו של מובארק. על אף איום על המשטר ההאשמי בירדן, הצליחו חוסיין ועבדאללה ליצור מסגרת פעולה לאחים המוסלמים ולנתב את פעילותם לכיוונים אחרים (כנגד ישראל למשל). אולם המציאות היום היא שהאחים המוסלמים הירדנים לא פועלים לבד יותר ועל רקע ההתחזקות במצרים וניצחונו הכמעט צפוי של החמאס בבחירות הקרבות ברשות (או לפחות הפיכתו לכוח פוליטי מרכזי "רישמי"), הולך וגובר האתגר.

עדיין מוקדם לקבוע לאיזה כיוון הולכת מצרים - אל דמוקרטיזציה אמיתית או דווקא למהפכה אסלאמית, אך ההימור שנוטלים קברניטי ישראל באפשרם לכוחות הביטחון המצריים לנהל את מעבר הגבול ברצועה, עשוי להביא לידי כך שנתעורר ביום מן הימים עם קואליציה נגדנו המורכבת ממעצמה ערבית בשלטון מוסלמי-דתי אשר תהיה תומכת נלהבת בממשלה בראשות החמאס מצדה הדרומי והמערבי של ישראל, וממשלה מוסלמית-דתית בירדן שתשלוט על גבולה המזרחי של ישראל - שהרי אם הצבא המצרי יכול להגן על הגבול עם הרצועה, מדוע שלאחר הנסיגות לא יגן הצבא הירדני על הגדה?

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---