|
האם צה"ל מוכן למלחמה הבאה?
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 16/08/2006, 21:03
אלון לוין ויובל בוסתן
|
|
 |
|
|
עוד בטרם חלפו יומיים מאז נכנסה לתוקפה הפסקת האש, מנסה התקשורת להצביע על האשמים במחדלים השונים. אף שחשוב וראוי לחקור את הנושא, חשוב יותר להבין האם מדינת ישראל וצה"ל מוכנים למלחמה הבאה.
בימים אלה שוקדות המערכות הציבוריות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של הרמטכ"ל במיל. אמנון ליפקין שחק, אשר בה יהיו חברים האלופים אילן בירן, הרצל בודינגר, עמי סגיס ויו"ר טבע, אלי הורוביץ ועדה זו תעסוק בכשלים הנוגעים מלחמה עצמה וייתכן והמנדט שלה יורחב בכדי לעסוק גם בהיבטים ציבוריים נוספים.
לצד עניין הועדה עולה תהייה ציבורית קיומית באשר ליכולותיו של הצבא לעמוד במשימות המוטלות עליו. צה"ל הבלתי מנוצח, שהביס צבאות ערביים גדולים, מתקשה בלוחמה כנגד הגרילה והטרור הערבי מזה שנים. הצבא עבר שינויים ארגוניים רבים בשנים האחרונות, שינויים שכרגע עומדים למבחן.
משימתו הראשונה של הצבא היא לקדם כל איום ביטחוני כנגד המדינה. ידועה הקלישאה כי מדינות ערב יכולות להרשות לעצמן להפסיד לישראל במספר רב של מלחמות אולם ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד ולו במערכה אחת. הקלישאה הזו עדיין תקפה ב-2006, והשלכות הפסד עתידי בשדה המערכה הן קריטיות- הפסד שכזה משמעו סופה של מדינת היהודים.
ראוי אם כן, לבחון את יכולותיו של צה"ל באמצעות התסריטים הקיצוניים ביותר. באם יוכל הצבא לעמוד בהם, ודאי שיוכל לעמוד במשימות מינוריות יותר. בתסריט הגרוע ביותר, ישראל עומדת מול כל חזית אפשרית- החיזבאללה בשילוב צבא לבנון בצפון, סוריה ברמת הגולן בסיוע כוחות משלוח איראניים), ארגוני הטרור ביש"ע בשילוב עם חזית מזרחית נוספת (ירדן, אל קעידה) והצבא המצרי בדרום.
מספר כשלים בולטים אפיינו את המערכה הנוכחית מבחינתה של ישראל.
המודיעין
מצופה מועדת החקירה הממלכתית לבחון גם את תפקודו של המודיעין במלחמה, ויש להניח כי רוב הדיונים בנושא יהיו חסויים מטבע הדברים. אולם ברור כי המודיעין במלחמה לא צלח בכל משימותיו. במהלך הלחימה לא חוסל אף בכיר של החיזבאללה, כנראה עקב העדר מודיעין מדויק – אמנם נעשו ניסיונות נסתרים וגלויים באמצעות חיל האוויר ופשיטות קומנדו, אך הן לא הצליחו להביא את התוצאות המצופות.
המשמעות לכך הייתה קריטית לאופי הלחימה בלבנון, מאחר וחיסול ההנהגה הבכירה היה מהווה הישג של ממש מבחינה תודעתית, היה מהווה עמידה ביעד מרכזי ואולי אף מביא לכניעתם של חלק מכוחות החיזבאללה בשטח.
אין ספק שהמחסור במודיעין איכותי מסוג זה נובע מהעובדה ומהאופן שבו יצאה ישראל מלבנון. בעבר קל היה להשיג מידע איכותי. הפקרת לוחמי צד"ל ומשפחותיהם הקשה מאוד על תהליך גיוס סוכנים. אך בצד הטלת האשמות זה על זה, חשוב לענות על השאלה האם ענפי המודיעין השונים העומדים לרשות המדינה מסוגלים "לספק את הסחורה". כשלים מודיעיניים רבים, כמו המידע על תוכנית הגרעין הלובית או תוכנית הגרעין האיראנית עדיין מהדהדים. האם לרשות הכוחות הלוחמים יעמוד המידע המספק בבואם להתמודד עם צבאות של ממש בכמה חזיתות?
ראש אמ"ן עמוס ידלין - שאלות קשות למודיעין. צילום: דובר צה"ל
מוכנות הלוחמים וציודם
גבורתם של חיילי צה"ל לא עומדת בספק גם לאחר מערכה זו. סיפורו של רס"ן רועי קליין בקרב בבינת ג'בייל, עת הסתער על רימון וחסם בגופו את הפיצוץ בכדי להציל את חייליו, עוד יסופר בצה"ל שנים רבות. אולם חיילי צה"ל נאלצו לא פעם להתמודד עם ציוד ישן ולא תקין. מטריד העניין גם בשל העובדה כי הצבא עבר שינויים ארגוניים במטרה להצעידו לשנות האלפיים, אך לצד זאת סיפורים על קיטבגים בהם נמצאו גלויות משנת 1982, או תותחים לא מתפקדים היו למאורע שכיח.
בעיה אחרת אתה חייב צה"ל להתמודד היא הכושר הקרבי בו מצויים לוחמיו - שנות האינתיפאדה הארוכות, שהביאו את לוחמי התותחנים והשריון לעסוק במשימות חי"ר משיקולים של כוח אדם, על חשבון ימי אימונים, יצר מצב שבו לוחמים רבים שגויסו בצו שמונה לא היו כשירים לחלוטין להתמודד עם האתגרים.
חשוב לזכור כי הקרבות בשטח בין הטנקים ובין "ציידי הטנקים", עומדת בחזית תורת הלחימה הרוסית בעשרים השנים האחרונות, וצה"ל צפוי לשוב ולהיתקל בה גם בקרבות מול הצבאות הסדירים של מדינות ערב. לא ניתן לפטור את העניין בקביעה כי "אין מה לעשות, זו גרילה" - הטנקים לא היו מצוידים במערכות המשפרות את סיכויי השרידות וחלק מהצוותים, גם על פי עדותם, לא זכו לאימון הנדרש בשנים האחרונות.
צה"ל מיקד את ההצטיידות שלו בשנים האחרונות הן בשדרוג החילות והן בשימת דגש על הזרועות האסטרטגיות שלו, גם על חשבון שאר המערכות. כך למשל נרכשו 102 מטוסי F-16 חדישים, צעד חשוב מעין כמוהו, וכן יתווספו בקרוב למערך הצוללות כלים חדישים, אך במקביל בוצע קיצוץ נרחב בזרוע היבשה.
קבלת ההחלטות
נושא זה, בניגוד לאחרים, עשוי למצוא פתרון מהיר יותר, מאחר וזו שאלה פרסונאלית נקודתית בדרך כלל. פורום השבעה שהיה הגוף המרכזי שניהל את המלחמה בצפון, קיבל לא מעט החלטות שגויות ומסמס את הקרדיט הרב שקיבל, הן מהציבור בישראל והן מרוב מדינות העולם. בשוך הקרבות, צנחה הפופולאריות של ראשיו, בעיקר ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ בעשרות אחוזים, והביקורת בעולם כנגד ישראל ומעשיה הגיעה לנקודה כזו שהקמתו של כוח רב לאומי אפקטיבי מתחילה להיראות כחלום באספמיה.
ערב מלחמת ששת הימים, הוקמה ממשלת אחדות לאומית בה מונה מנחם בגין לשר ובכך הכירה ממשלת ישראל במצב החירום ובחשיבות הלכידות החברתית, ומר ביטחון דאז, הרמטכ"ל לשעבר משה דיין מונה לשר הביטחון. מניותיו של דיין בניצחון נמוכות בהרבה מכפי המקובל לחשוב. לא הוא זה שהכין את הצבא לקראת המלחמה והמינוי שלו היה בעיקר מוראלי, מה גם שהמלחמה נגמרה הלכה למעשה מספר שעות לאחר שהחלה, בשל השמדת חילות האוויר הערביים והשגת העליונות האווירית.
אולם לצעד זה יכלה להיות משמעות גדולה יותר במקרה ואותה מלחמה הייתה נמשכת זמן רב יותר. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, המחקה את שיטותיו של קודמו לתפקיד ונשען על יועצים המתאימים, אולי, למערכת אזרחיות בכירות ולא לניהול מערכה, וכן שר הביטחון עמיר פרץ נטול הניסיון המדיני או הביטחוני, ביצעו טעויות גסות בזמן הלחימה, ככל הנראה כתוצאה מחוסר ניסיונם- אי הכרזת מלחמה על כל הכרוך בכך, התמהמהות בגיוס המילואים ולאחר מכן התמהמהות בהתחלת הפעולה הקרקעית, הצבת יעדים לא ברורים ולאחר מכן שאפתניים מדי ככל הנראה, יעדים שלבסוף הוחלט שלא לעמוד בהם, סדרת הצהרות שחצניות שהתבררו ללא כיסוי, אישור המבצע הקרקעי הרחב שעות ספורות לפני קבלת ההחלטה במועצת הביטחון – כל אלו פגעו באפקט ההרתעה מבחינה פסיכולוגית והתייחסות כושלת להסדר הפסקת האש בעל הפרצות הרבות, שנקודת הזמן בה יופר - קרובה ביותר.
בפורום חברו גם אנשים בעלי ניסיון מדיני וביטחוני רב ביותר כמו שמעון פרס, שאול מופז ואבי דיכטר, מוקדם עדיין לדעת עד כמה הם יכלו להשפיע על המהלכים. לנוכח התוצאות, ויש להזכיר כי חוסר הניסיון היה הביקורת המרכזית בזמן התמנותם של השניים לתפקידיהם, ייתכן וישראל צריכה למסד גוף חירום לניהול מלחמה, בעל הגדרות ברורות מאוד באשר לסמכויותיו ולחברים בו, בכדי לנהל את המלחמות העתידיות של ישראל שלצערנו עוד יגיעו, בצורה טובה יותר.
פשיטת השייטת בצור - יש להחזיר את מערך המילואים לכשירות מבצעית. צילום: דובר צה"ל
גודלו של הצבא
צה"ל פירק, כחלק מהארגון מחדש שלו, מספר רב של יחידות לוחמות במערך הסדיר ובמערך המילואים. על אף העליונות הצבאית ובוודאי האווירית ממנה נהנה בצבא, מחסור בכוחות לוחמים עשוי לבלוט במקרה בו תמצא ישראל עצמה נלחמת בכל החזיתות. כל עוד נשען ביצוע המשימות הצה"ליות על הכוחות הסדירים- זרועות האוויר והים, החטיבות השונות וכוחות הקומנדו, ישראל מצליחה להתמודד עם האתגרים בצורה יפה ובנזק מינימאלי לחברה.
אולם במלחמה כוללת, יהיה צורך בגיוס כל הכוחות האפשריים. ההבנה היום היא כי בעורף יישארו עדיין צעירים רבים וכשירים שהצבא שחרר אותם בטרם עת או שהשתמטו בעצמם. הלוחמים השונים, שעברו אינתיפאדה ומלחמה בלבנון, הם אלה שיגויסו שוב ושוב ויידרשו להזניח את ביתם ולסכן את חייהם. על אף האחריות החברתית האדירה בה ניחנים אלה המשתייכים עדיין למערך המילואים, העובדה כי הם לבד במערכה תמשיך לגרום לרבים מהם לעזוב את הצבא. הציוד הלקוי ורמת האימון הלא מספקת, הם בוודאי גורמים נוספים, כמו גם הקיטוב החברתי והפוליטי בישראל, המאיים אף הוא על הנכונות לנתינה מצד אנשי המילואים.
ועדות החקירה הממלכתיות בהיסטוריה הישראלית, יותר מאשר עסקו בתיקון הבעיות, התמקדו בהטלת אשמה על חלק וב"זיכויים" של אחרים. מערכת הביטחון חייבת להתעלות מעל העניין הזה. ברור שבמידה ויימצאו קצינים שאינם ראויים למשרתם מוטל על הצבא להעבירם מתפקידם ולהחליפם במישהו מוכשר יותר לתפקיד, אך משימת העל היא לשוב ולהכין את הצבא למלחמה הבאה, כי דומה שלא רק שהצבא לא היה מוכן למערכה הנוכחית, המסקנה החמורה יותר עלולה להיות כי הוא אינו ערוך למלחמה הבאה.
| |
|
|
|
|
