|
התעוררות האיסלאם בשנות ה-80: איראן
סיקור ממוקד העולם המוסלמי
פורסם : 28/01/2007, 14:00
Sicarii
|
|
 |
|
|
השאה האיראני רזה פהלאווי, רק רצה להזניק את מדינתו אל תוך המאה ה-20. הוא השקיע משאבים עצומים בפיתוח, ובמקביל דיכה נתיניו, בפעולות המזכירות את התיעוש המואץ בימי סטאלין. כתבה שנייה בסדרה.
הכמיהה הייתה בדמו. אביו, קצין קוזאק פרסי שתפס את השלטון בשנת 1925, התנהג על פי הדוגמה של החילוני הגדול כמאל אטאטורק. אחר זמן החל להעריץ ולחמוד את חוסר העכבות שהפגין סטלין בקולקטיביזציה של האיכרים. "גרמתי לאיראנים להבין" אמר בזעף, "שבקומם בבוקר, עליהם ללכת לעבודתם ולעבוד קשה כל היום". הוא עצמו, במו ידיו השליך בעד החלון שר שהתבטל.
בנו עלה על כס המלכות ב 1944, בעודו ילד, שלט בפועל משנתו העשרים ואחת, אבל לחזיונות הגדלות שלו נתפס רק בשנות ה-60, עם העלייה המהירה בהכנסות הנפט. הוא החל את שלטונו בחלוקת אדמות הכתר לאיכרים, אחר כך נמלך בדעתו והחליט, כמו סטלין, להשליט מודרניזציה בארצו עוד בימי חלדו. בשכבות העממיות לא הייתה לכך דרישה גדולה יותר משהייתה ברוסיה הסובייטית: הייתה זו מהפכה מלמעלה- "מהפכה לבנה", קרא לה השאה.
השאה רוצה איראן מודרנית
מתכנון השקעות פשוט, תפחו יוזמותיו להנדסה חברתית מגלומנית בסדרת זינוקים. התכנון הונהג, בשלהי שנות ה-40, ותחילתו בתוכנית שבע השנים, שחייבה השקעה צנועה של 58 מיליון דולר בחקלאות, במוצרי יסוד, בכבישים ובמפעל למלט. הוצאות תוכנית שבע השנים השניה, 1955-1962, זינקו למעלה למיליארד דולר לכבישים, למסילות ברזל ולסכרים לייצור חשמל ולהשקיה. התוכנית השלישית, הפעם לחמש שנים, 1963-1968, השקיעה 10 מיליארד דולר בקווי צינורות ובתעשיות פלדה ופטרו-כימיה, פלשה לתחום החברתי והחלה לעקור בני אדם ממקומותיהם.
התוכנית הרביעית, 1968-1972, הוציאה 10 מיליארד דולר על כבישים, נמלי ים, נמלי אוויר, סכרים, גז טבעי, מים,שיכון, מתכות וסחר מוצרי חקלאות. השלב הסטליניסטי נפתח בתוכנית החמישית, 1973-1978, שהחלה עם הוצאה מתוכננת בסך 36 מיליארד דולר אשר נסקה במהירות ל-70 מיליארד דולר כשהועלו מחירי הנפט פי-4. בשנת הכספים 1978-1979 האחרונה לשלטון השאה, הופנו 17.2 מיליארד דולר לפיתוח בלבד, סכום גדול פי-300 מן העלות של כל התוכנית הראשונה ונוסף על כך הוצאו 8.5 מיליארד דולר לחינוך, לרווחה ולבריאות ועוד 10 מיליארד דולר לתוכניות צבאיות.
המתכננים, שרכשו השכלתם מעבר לים ונודעו בכינוי Massachuseti (על שם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT הנודע) הצטיינו בשחצנות של אפארטצ'יקים מפלגתיים ובאמונה סטליניסטית בתכנון ריכוזי, המעלות של הצמיחה והממדים הגדולים היו חדורי תאווה גמורה. השתולל בולמוס של הרחבת הפקות – זהב, מלח, סיד, גופרית, גבס, שיש, בהט, אבני חן, פחם, בדיל, אבץ, כרום, ברזל – ותעשיית הנחושת השישית בגודלה בעולם נבנתה מחדש במרכז אירן, עם 25,000 פועלים ששוכנו בקסרקטיני לבנים.
הוחל בהקמת 4 כורים גרעיניים יחד עם פריחה של בתי חרושת בכל רחבי הארץ לייצור (בסדר הא"ב): אופניים, אזבסט, אלומיניום, בגדים, גלוקוזה, טרקטורים, מדי מים, מכונות ייצור, מכוניות, מנועי דיזל, מעליות, נשק, עפרות יציקה. השאה הכריז בגאווה, כי המהפכה הלבנה שחולל "משלבת את עקרונות הקפיטליזם עם סוציאליזם, ואפילו עם הקומוניזם... שינויים רבים כאלה לא התחוללו בשלושת אלפי שנים. כל המבנה [נהפך] על פיו". במאמציו להוציא כסף רב מדי בקצב מהיר מדי הוא המיט על עצמו אינפלציה. וכדי לבלום אותה ארגן כנופיות סטודנטים ללכידת ספסרים מקרב הסוחרים ובעלי העסקים הזעירים. ההרשאה עוררה את תאבון הצעירים לאלימות והכתר איבד את הבזאר.
משבר חקלאי
זה כשלעצמו לא היה בהכרח אסון, שהרי עד לעת ההיא תמיד הצליח השאה להזעיק את הכפריים השמרנים לבלימת הקיצוניות העירונית. אבל משגה לא יסולח שגה בניכור אנשי הכפר, שבניהם היו חיילי צבאו. אחרי שהעניק לאיכרים את אדמות המלוכה ואחוזות מעמד הכוהנים, מצא, כפי שניתן לחזות, שההספק החקלאי ירד. ב- 1975 אחרי שהפך את אירן ממדינה מייצאת מזון למדינה מייבאת מזון, שינה את המדיניות ופנה לקולקטיביזציה.
הדגם היה פרוייקט ההשקיה "דז" בצפון חוזיסטן בשנים 1972-1975. כאן נלקחו בחזרה 10,000 דונם של אדמת-עידית חקלאית, שניתנו לאיכרים 5 שנים קודם, והוסבו למה שנקרא "המנהל החקלאי המשולב". כך הפכו איכרים כפריים לפרולטריון כפרי, הרוויחו דולר ליום והתגוררו בצפיפות בבתי טיט דו חדריים ב"ערים לדוגמא" שנקראו שאהראקים. חוק משנת 1975 החיל את הדגם הזה, למעשה, על הארץ כולה ודחק את האיכרים העצמאיים ל"יחידות עסקיות-חקלאיות" או ל"תאגידי חוות" ענקיים או ל-2,800 קואופרטיבים.
נכון כי האיכרים, כשנאלצו להוציא מידיהם את אדמותיהם, קיבלו מניות בחברות החדשות. אולם בעיקרו לא היה המהלך שונה מקולקטיביזציה כפויה. המבצע כלל גיבוש 67,000 כפרים קטנים ל-30,000 ישובים גדולים יותר, כל אחד מהם גדול דיו להצדיק מרפאות, בתי ספר, מים זורמים וכבישים. משפחות גדולות פוצלו. שיירות אימתניות של דחפורים וכלים אחרים לעבודות עפר, היו עטים ללא התראה וללא הסבר על קהילות כפריות בנות אלפיים שנה ועוקרים אותן פשוטו כמשמעו.
פהלאווי עם צ'רצ'יל. צילום: ממשלת איראן
הדיכוי מתגבר
שמות של יישובים זעירים, אפילו של מטעים הוחלפו. המתכננים החקלאיים ואנשי "חיל הצדק" כפי שנתכנו, סיגלו לעצמם את כל גינוני היוהרה של העסקנים המפלגתיים שהפעיל סטלין למימוש תוכניתו, אם כי באיראן לא הייתה התנגדות ולא ברוטליות של ממש. התוכנית בכללה הייתה מתקפה מכוונת נגד השונות השבטית, הנכבדים המקומיים, הלכידות המשפחתית, הלשונות והניבים המחוזיים, הלבוש והמנהגים וקבוצות האינטרסים האזוריים, בעצם נגד כל מה שהיה מוקד השפעה חלופי לשלטון המרכזי הכל יכול.
ביסוד "המהפכה הלבנה" היה העיקרון שכל הקרקע והנכסים הם בסופו של דבר קניין הכתר, משמע המדינה. לאמור: מדיניותו של השאה, למרות הליברליות וחזותו הפומבית המערבית לכאורה, הייתה טוטליטרית קיצונית. "זה מוכיח" היה אומר, "שאם חשבת שרק בשפיכות דמים אפשר לעשות מהפכה, טעות בידייך". אבל השאה הוא שטעה. הקשישים נדחקו לשאהראקים, אבל בניהם הבוגרים הלכו לערים והקימו את אספסוף האייתוללה. ואחיהם שבצבא, לבם לא מלאם לירות בהם בבוא הזמן. אין להצליח בקולקטיביזציה בלי טרור והוא נרתע מלהיזקק לו. וכשהגיע המשבר, חש נבגד מצד בעל בריתו הנשיא קרטר. הוא נבגד על ידי עצמו. בסופו של דבר לא קם בו הרצון לעוצמה.
השאה והנשיא גם יחד בגדו באיראנים. הם הסגירו את האומה ואת המיעוטים הרבים חסרי המגן שבתוכה לידי כוהני דת מחוסרי מסורת והכשרה בשלטון פוליטי. התוצאה הייתה טרור ברברי שהליטה קבוצה מצומצמת של עריצים פונדמנטליסטים בשם "הרפובליקה האסלאמית" ב- 1979. בשנתיים הראשונות למשטר הוצאו להורג 8000 איש שנידונו בבתי דין אסלאמיים באשמת היותם "אויבי אללה".
ח'ומייני לשלטון
תחילה השתלח הטרור הח'ומייניסטי באנשי המשטר הקודם וטבח 23 גנרלים, 400 קציני צבא ומשטרה בדרגות אחרות ו-800 פקידים אזרחים. אחר כך פנה נגד תומכי האייתוללות אחרים, שמהם הרגו 700 ; אחר נגד בעלי הברית מאתמול, החילוניים (500) והשמאל (100). מתחילתו ארגן משטר ח'ומייני הריגת מנהיגי מיעוטים לאומיים ואתניים; פעיליו רצחו 1000 כורדים, 200 תורכמנים והרבה יהודים, נוצרים, שייח'ים, סאבאנים, אנשי כיתות שיעים פורשות וסונים אדוקות. רדיפת הבאהיים התאפיינה באכזריות מיוחדת. כנסיות ובתי כנסת הוחרבו, בתי קברות חוללו, מקדשים נופצו ונבזזו. בקצה אחד של קשת הנרצחים בהליך משפטי ניתן למצוא את המשורר הכורדי אללמה ואהידי בן ה-102 ובקצה האחר ילדה בת תשע שהורשעה ב"תקיפת משמרות המהפכה".
התנכלות ח'ומייני למיעוט הסוני באירן (עיראקים בחלקם הניכר) ואמצעי התגמול שננקטו בעיראק נגד שיעים פרסיים, שבו וליבו את סכסוך הגבול שהרעילו את יחסי אירן-עיראק למן כינון המדינה העיראקית על ידי הבריטים ב- 1920-1922. דיווחים שהגיעו לעיראק בספטמבר 1980, כי רוב הקצינים הבכירים של הצבא האיראני נרצחו או נמלטו וכי הכוחות המזוינים האיראנים, במיוחד חיל האוויר האדיר, שרויים באנדרלמוסיה, פיתו את הרודן העיראקי איש הבעת' סדאם חוסיין לפלוש לאיראן במהלך מלחמתי בהיקף מלא ולפתוח את המלחמה בתקיפת בתי הזיקוק הגדולים בעולם באבדאן.
הוא קיווה להשיג שליטה על השאט-על-ערב, מוצא הפרת והחידקל לים, ואולי גם על שדות הנפט האיראנים. אבל המלחמה, תחת להיות מסע ניצחון עיראקי מהיר, ארכה שמונה שנים וגבתה מחיר של מיליון הרוגים (לשני הצדדים). הישגו של סדאם היה זעום מאוד: קילומטרים לא רבים של טריטוריה נטולת חשיבות, שמיהר לוותר עליה ב- 1990 כשהסתבך במלחמה עם המערב. ואולם במהלך המלחמה עצמה נטה המערב, גם אם נותר נייטרלי, לסייע לעיראק. ער היה לאכזריותו ולאופיו הגנגסטרי של משטר סדאם, אבל יותר ממנו שטם את אירן של ח'ומייני, שפלשה לשגרירות האמריקנית בטהראן, שבתה את סגל עובדיה כבני ערובה ומימנה וחימשה גופי טרור אנטי-מערביים.
לכן פטרלו אוניות מלחמה מערביות במפרץ, שלו מוקשים מנתיבי השיט של המכליות המייצאות נפט ערבי ולא נקפו אצבע לרסן את המטוסים העיראקיים בתוקפם מכליות איראניות. וב- 27 במאי 1987 כששיגרו מטוסי סילון עיראקים טילי אקזוסט בפריגטה האמריקנית סטארק והרגו שלושים ושבעה מאנשי צוותה, נאלמה דום מחאת וושינגטון. נכונות ארה"ב לתקוף יעדים איראנים שנחשבו עוינים, הופגנה ב 30 ביולי 1988, כאשר אוניית המלחמה וינסנס של הצי האמריקני הפילה מטוס נוסעים אירני שזוהה בטעות כמטוס קרב, והרגה 290 איש. ואולם, חמורה מכל הייתה השאננות שהפגין המערב, כאשר דחה את בקשות אירן לנשק וסיפק אותו לעיראק, אף כי זו קיבלה בו בזמן משלוחים עצומים של טנקים, תותחים, נגמ"שים ומטוסים חדישים מברית המועצות.
| |
|
|
|
|
