אחת הטענות והדרישות המקובלות בישראל משחר ההיסטוריה הישראלית, היא סוגיית ההכרה במדינה ובקיומה. בעוד אלו המצדדים בהמשך ההידברות עם הפלשתינים מחזיקים בדעה שעצם קיום ההידברות הוא הכרה מספקת, טוענים מתנגדיהם כי הכרה פומבית וחד-משמעית של הפלשתינים בישראל היא תנאי בל-יעבור על מנת להבטיח את יציבותו של כל הסכם עתידי.  

מדינות ערב והפלשתינים לא הכירו בהחלטת האו"ם מה-29.11.47 שהכריזה על הקמת המדינה, ובוודאי שלא בהכרזת העצמאות של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, ב-14 במאי 1948. בשל כך, פרצה מלחמה בין ישראל לבין מדינות ערב והפלשתינים שזכתה לשם "מלחמת העצמאות" בקרב הישראלים, ולכינוי "נכבה" (שמשמעותו אסון), בקרב הפלשתינים.

לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, התכנסו נציגי מדינות ערב בעיר חרטום שבסודן על מנת לקבל סדרה של החלטות שזכו לכינוי "שלושת הלאווים"- לא למו"מ עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא לשלום עם ישראל. רק בשיחות השלום עם מצרים בשנים 1979-1977 ועם ירדן ב-1994, הכירו מדינות אלו בקיומה של ישראל, עיקרון שהיווה תנאי בהסכם, מה גם שההיגיון שמאחוריו דרש הכרה מסוג זה.

מעל לכל, בולטת חוסר הבהירות בעצם ההכרה הפלשתינית בישראל, מאחר והפלשתינים סירבו לשנות את האמנה הפלשתינית, שבסעיפיה גלום רעיון השמדת ישראל כגוף מדיני וגירוש אזרחיה של ישראל שהגיעו לאחר תום התקופה העותומאנית, קרי- החל מ-1918.

אולם, מאחר והפלשתינים קיימו משא ומתן עם ממשלה ישראלית נבחרת ומאחר ודרישותיהם בהסכם היו ממדינת ישראל ולא מ"ישות" כלשהי, הרי שנוצר כשל לוגי בהתנהלות הפוליטית הפלשתינית: כיצד ניתן לקיים משא ומתן עם גוף שאינו קיים? כיצד ניתן לדרוש משהו או לתת משהו לגוף שאתה לא מכיר בו? לכן, תומכי ההסכם שיווקו את עצם קיומו כהכרה פלשתינית בקיומה של ישראל. מי שהתעקש לעמוד על כך שהפלשתינים יכירו בצורה משפטית בקיומה של ישראל, נענה בכך שמדובר בעניין שולי וכי התעקשות מסוג זה היא מיותרת.

מדיניות העמימות הפלשתינית

למרות התקווה, במהלך השנים שחלפו מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-13 בספטמבר 1993 ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה שבע שנים מאוחר יותר, כי נושא אי ההכרה הפלשתינית בישראל הינו רק בעל משמעות סמלית בעיני הפלשתינים, נראה כי היעדר ההכרה נעוץ בתפיסה אידיאולוגית עמוקה. ההתייחסות הפלשתינית לנושא מטעה עד כדי כך, שניתן לכנות את המדיניות הפלשתינית בנושא זה כמדיניות העמימות.

מדיניות העמימות הפלשתינית היא זו שמובילה להיעדר הצהרה פומבית של הפלשתינים להכרה בקיומה של מדינת ישראל, בזמן שמתנהל משא ומתן על הסכם סופי בין הצדדים. מדיניות זו התקבלה בהבנה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל ואדריכלי ההסכמים השונים עם הפלשתינים לאורך השנים, אשר סברו כי הפלשתינים, בשל רגישות פוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי-ערבי, לא יכולים להכריז על הכרתם בישראל, אולם הזמן "יעשה את שלו" ולכשתיקבע המציאות בשטח, בלאו הכי לא תהיה משמעות להכרה או לאי ההכרה.

אבו-מאזן. הכרה פלשתינית אמיתית חייבת להיות תנאי בסיסי לכל הסכם (צילום: מחלקת המדינה האמריקנית)

האומנם?

מרכיב מרכזי בסיבות שהובילו לפרוץ האינתיפאדה ולגלי השנאה כלפי ישראל ואזרחיה, נבעו מתוך ההסתה כנגד ישראל, הציונות והיהודים (לאו דווקא בסדר הזה). עד היום, ניתן לראות כי בספרי הלימוד הפלשתיניים מדינת ישראל לא קיימת, ובמרחב הגיאוגרפי שבה היא אמורה להימצא נכתב פשוט "פלשתין".

במילים אחרות, שתים-עשרה שנים וחצי שחלפו מאז הסכם אוסלו הראשון, תפיסת אי ההכרה בישראל עודנה מושרשת לתלמידים הפלשתיניים הצעירים וגורמת להבנה בקרב הפלשתינים, כי עצם נוכחותם של הישראלים בחיפה ובתל אביב היא עוול וגזלה, מה שהופך את המו"מ עם ישראל לחסר משמעות (דוגמאות לכך קיימות גם בפרסומים רשמיים אחרים של הרשות, כמו גם בשידורי הטלוויזיה הפלשתינית, וקצרה היריעה מלהכילן).

עיקרון אי-ההכרה בישראל שב לכותרות בהקשר עליית החמאס לשלטון ברשות. החמאס, בניגוד לפת"ח, לא חתם על הסכמי אוסלו, אינו מכיר בהם או בחוקיותם ובמדיניותו המוצהרת הוא אינו משאיר מקום לספק או לעמימות כלשהי – ארגון החמאס כלל אינו מכיר במדינת ישראל.

זאת ועוד, באמנת הייסוד של החמאס, אשר נכתבה בסוף שנות ה-80 ותקפה גם כיום, מבטל החמאס את קיומה של ישראל, רואה בה גרורה של הנאציזם והאימפריאליזם, ואף עושה שימוש בביטויים אנטישמיים הלקוחים ממסמכים כגון הפרוטוקולים של זקני ציון, בהם מוצגת התוכנית היהודית השטנית כביכול להשתלט על העולם.

גם כאן ניתן למצוא את מי שידברר אותם ויסביר כי הם רוצים בשלום, וכי כל סוגיית ההכרה בישראל, או ביטול אמנת הייסוד שלהם, הינה דרישה קנטרנית ותו לא. הביטוח הלאומי בישראל מהווה דוגמא מצוינת לאבסורד המתמשך - איסמעיל הנייה, רוה"מ הפלשתיני מטעם החמאס, מקבל תגמולים מביטוח לאומי בישראל. הכיצד יכול אדם שלא מכיר בישראל לקבל ממנה קצבאות? האין השימוש בקצבאות אלה הוכחה כי הנייה בתוך ליבו מקבל את קיומה של המדינה?

היזהרו מחיקויים

כך נראה המשחק הכפול הפלשתיני, אם כן - הפלשתינים שומרים על זכותם לא להכיר בישראל או בלגיטימציה לקיומה, זכות הבאה עם תוכן- בספרי הלימוד, בשיחות שמקיימים הפלשתינים עם לא-ישראלים כדוגמת פוליטיקאים ועיתונאים זרים, כמו גם בינם לבין עצמם, ומסתפקים בלגיטימציה מאלו בישראל ובעולם הרואים בעצם קיום משא ומתן כלשהו, הכרה מספקת.

לישראל לא נשמרה זכות דומה- כאשר רוה"מ לשעבר, גולדה מאיר, טענה כי אין עם פלשתיני היא זכתה לקיתונות של זעם מקרב גורמים רבים. ההתנגדות הישראלית להקמת מדינה פלשתינית עמדה אף היא תחת זכוכית המגדלת בקרב חלקים בשמאל ובקרב מדינות רבות. כיום, גם מפלגות שאינן נחשבות לשמאל קיצוני מכירות בזכות כזו או אחרת לעצמאות פלשתינית מדינית.

עובדתית, אי-ההכרה הפלשתינית בישראל מהווה לגיטימציה להמשך האלימות כנגדה. יתרה מכך, מי מהפלשתינים שהבין את עניין העמימות בנושא ההכרה, היה מוכן לתמוך בהידברות עם ישראל, בהכירו כי זהו צעד טקטי לחלוטין.

מסופר על מוחמד, מייסד האיסלאם, שכששב למכה לאחר שנאלץ לברוח ממנה כמה שנים קודם, הוא חתם על הסכם עם אנשיה, הסכם הנודע בשם "הסכם חודייבה". בהסכם זה הכיר מוחמד בקדושתה של מכה אך לא בלגיטימיות של הפולחן האלילי שהתקיים בה. ההסכם יועד להיות הפסקת אש בין מוחמד ואנשיו לבין אנשי מכה לתקופה של עשר שנים. בפועל, מכה נפלה לידיו של מוחמד שנתיים אחר כך, ובתוך זמן קצר ביותר, הושמדו כל הסממנים לשלטון הקודם שבה.

הפלשתינים השתמשו במושג "חודייבה" לא מעט לאורך שנות אוסלו, ועל כן מדיניות העמימות תאמה בהחלט את ההשוואה. הכרה פלשתינית אמיתית, שתבוא אגב שינוי תפיסתי עמוק ברשות- במערכת החינוך, בתקשורת ובממשל, חייבת להיות תנאי בסיסי בכל מגע עם הפלשתינים, על מנת להבטיח שההסכם העתידי יהיה אמיתי ויציב.

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---