רצף האירועים הביטחוניים בשבועות האחרונים, שראשיתם בחטיפת החייל גלעד שליט והמשכם בהסלמה בצפון, הציגו ממשלה בלתי מתפשרת בקו הביטחוני שלה, השוללת מו"מ עם מחבלים. אך לצד זאת נראה כי הצמרת הפוליטית לא קובעת לבדה את היעדים ומאפשרת לצמרת הצבאית להגדיר אותם בעצמה.  

המלחמה בצפון נמשכת במלוא עוזה - מתקפה מתואמת של החיזבאללה, בדומה למתקפה שנערכה בנובמבר האחרון ונכשלה ובהתאם לכל ההתרעות הקיימות בשטח, אירעה בבוקר כנגד ישראל. ירי מסיבי של קטיושות ומרגמות אשר בוצע כפעולת הסחה בכדי לאפשר לאנשי החיזבאללה לתקוף מוצב של צה"ל.

אנשי החיזבאללה הצליחו להתקרב למוצב צה"ל ולנהל לחימה עם החיילים. תוצאות הקרב הן עגומות – שלושה חיילים נהרגו ושניים נחטפו באירוע שזעזע את הסטטוס קוו בגבול הצפון. ירי הקטיושות עצמו הביא לפציעתם של 11 אזרחים וחיילים לפחות, אך עדיין שורר ערפל-מה על תמונת המצב מבחינת היקף הנפגעים בקרבות בצפון.

בתגובה הורתה הממשלה לצה"ל להכניס כוחות לתוך שטח לבנון, הן בכדי לנסות ולחלץ את החיילים החטופים, והן בכדי לגבות מחיר כבד מהחיזבאללה. טנק צה"לי נפגע קשה בקרבות אלה וצוותו נפגע וחילופי האש בין החיזבאללה לצבא נמשכו עוד שעות ארוכות.

בשעות הצהריים הגיעו תמונות שסיפרו מעט מן הסיפור- מוצב צה"לי נוסף היה נתון לאש החיזבאללה, על אף שצה"ל כבר שהה בכוחות מתוגברים מעבר לגבול הלבנוני, חיל האוויר ביצע תקיפות כנגד 30 יעדים לפחות, ביניהם בסיסים של החיזבאללה ומטרות אזרחיות כמו הגשרים על הליטאני ועל נהר האוואלי וספינות טילים של חיל הים שייטו לאורך החוף הלבנוני והפגיזו בתורן מטרות על החוף.

המערכת הפוליטית

מכל רחבי הקשת הפוליטית הגיעו תגובות נזעמות לנוכח המתקפה של החיזבאללה כנגד ישראל - ח"כים מהימין, דוגמת יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ופרופסור אריה אלדד, קראו לממשלת ישראל ליטול את היוזמה לידיה ולתקוף את לבנון, בניגוד לפעולות תגובה אותן ביצעה בעבר.

ח"כים מהשמאל, גם כאלה הנחשבים ליונים מדיניות כמו ד"ר יוסי ביילין וח"כ אבשלום וילן, קראו לממשלת ישראל להגיב כנגד מטרות צבאיות ולהקפיד שלא להגיע לסיטואציה שבה ישראל חוזרת למקום ממנו נסוגה לפני 6 שנים.

ראש הממשלה אהוד אולמרט העביר מסר תקיף וחד משמעי שיועד לאוזניים לבנוניות, אך גם סוריות. הוא טען כי המתקפה מבחינתו היא פעולה מלחמתית כנגד ישראל באחריות הממשלה הלבנונית. היא בוצעה ללא פרובוקציה מצד ישראל וממשלת לבנון לא פעלה בכדי למנוע אותה, ועל כן ישראל תפעל - על המשתמע מכך.

שר הביטחון עמיר פרץ שחרר תגובה לשמע הידיעה הקשה על חטיפת החיילים שדמתה לתגובתו לאחר חטיפת החייל גלעד שליט- לדעת פרץ, דמם של החיילים בראשם של אנשי החיזבאללה וממשלת לבנון.

ישיבת ממשלה נקבעה ליום רביעי ה-12 ביולי בערב, ולמחרת הישיבה תתכנס ועדת החוץ והביטחון לדון בהשלכות.

צה"ל

הפעולות ההתקפיות בהן נקט צה"ל מרגע תחילת הלחימה באו על רקע פעולות נוספות המבהירות את חומרת האירועים ואת העובדה כי אין המדובר באירוע נקודתי, אלא רחב ו"מתגלגל" - גיוס חירום של אוגדת מילואים הוכרז, ככל הנראה הנרחב ביותר מאז אירועי חומת מגן בשיא האינתיפאדה במרץ-אפריל 2002.

הרמטכ"ל, דן חלוץ, אמר כי אם החיילים לא יוחזרו "לבנון תשוב 20 שנה אחורה". במילים אחרות, גם במקרה הנוכחי מצהירה הצמרת כי אינה מוכנה לקיים משא ומתן עם גורמי טרור והיא זו שתשלוט בקצב האירועים. התנאי לנסיגה צה"לית הוא השבת החיילים ללא מתן הישגים כלשהם לגורמי הטרור, בכדי לא לעודדם להמשיך ולפעול בשיטה זו.

חברי המטכ"ל החלו לזרום למן ראשית האירועים אל עבר בור השליטה בקריה בכדי לקבל דיווחים שוטפים על הנעשה בגבול הצפון וברצועת עזה.

למעשה, ההסלמה בצפון הצליחה להסיר מעט מסדר היום את האירועים ברצועה. הפעולה האחרונה של חיל האוויר, הפצצת בניין בו שהה בכיר המבוקשים ובעל שבע הנשמות מוחמד דף שגורלו טרם נודע, גבתה חייהם של 11 בני אדם, חלקם אזרחים. היום קיוו בכירי המערכת הצבאית כמו גם הפוליטית להשתבח בחיסולו של מי שנחשב לאגדה ברצועת עזה ואחד האחרונים שנותרו בחיים מצמרת מערכת הטרור הפלשתינית הותיקה.

מוחמד דף היה נתון לניסיונות חיסול מספר פעמים בחייו אך הצליח לשרוד מספר פעמים, לא לפני שנפצע פצעים קשים. גם בתקיפה זו הוא שרד ככל הנראה, ועל פי דיווח עיתון הארץ, אושפז בביה"ח שיפא בעיר עזה.

אולם כאמור, ההסלמה בצפון העשויה להצביע על התגברות הסיכויים למלחמה בין ישראל ללבנון ואולי גם כנגד מדינות ערביות אחרות, האפילה על אירועים אלה ברצועה.

הזירה הבינלאומית

צרפת הודיעה כי על החיזבאללה לשחרר לאלתר וללא תמורה את החיילים בכדי לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו. גרמניה הצטרפה לקריאה זו וכך גם מזכ"ל האו"ם קופי ענאן, שהיה היחיד שגם הזדרז לגנות את פעולת ישראל בלבנון.

למעשה רצף האירועים בגבול הצפון מציג מספר מבחנים לאישים ולמדינות השונות.

האו"ם

האו"ם הוא הגוף נותן הגושפנקא הרשמית ליציאת צה"ל מלבנון. בזמן היציאה, עברו משקיפים של האו"ם בעזרת מפות וסימנו ביחד עם קציני צה"ל את תוואי הגבול המחודש. סימון זה כלל תיקונים ונסיגות נוספות לתוואי אותו רצתה ישראל בתחילה, אך ההוראה של ראש הממשלה דאז הייתה חד משמעית והיא לפעול בהתאם להוראות האו"ם.

פרשת חטיפת החיילים בלבנון ב-7 באוקטובר 2000, פחות מחמישה חודשים לאחר הנסיגה, גרמה בדיעבד למבוכה גדולה בקרב האו"ם. האירוע צולם על ידי חיילי האו"ם שלא מנעו את המעשה, על אף ההפרה הגסה של ההסדר שנעשה בחסות האו"ם. גם במקרים אחרים בהם פעלו אנשי החיזבאללה כנגד ישראל, כמו בחדירת המחבלים ליד מצובה שם נרצחו 6 ישראלים, הגיב האו"ם בקול ענות חלושה.

החלטה 1559 מהשני בספטמבר 2004 דיברה בין היתר על פירוק המיליציות מנשקן, בעיקר החיזבאללה וכן המיליציות הפלשתיניות הנמצאות במחנות הפליטים, אשר חברו עתה לכוחות החיזבאללה במלחמתם בישראל. זוהי החלטה של מועצת הביטחון שטרם כובדה, ובמקרה הנוכחי אף נרמסה ברגל גסה.

הגינוי המגיע מכיוון האו"ם באשר לחטיפת החיילים והדרישה לשחרורם המיידי, נטול איום ממשי. בכדי שהאו"ם ייחשב ליותר מאשר קוריוז, תהיה חייבת מועצת הביטחון להתכנס ולעמוד על קיום החלטותיה. הפנייה של מזכ"ל האו"ם צריכה להיות מכוונת אל ממשלת לבנון החברה באו"ם ונחשבת למדינה ריבונית, ולא אל ארגון טרור כמו החיזבאללה שאינו מחויב לאף אמנה בינלאומית.

מדינות המערב

האיחוד האירופי וארה"ב אשר גיבו את החלטת ישראל לצאת מדרום לבנון במאי 2000, ואשר עמדו מאחורי החלטה 1559 אשר באה לעולם בכדי לסייע לעם הלבנוני יותר מאשר לעם בישראל, פנו עד עתה לארגון החיזבאללה בעצמן. בכך זוכה ארגון החיזבאללה לשדרוג נוסף במעמדו ועשוי להצטייר לבסוף, אם לא יינקטו צעדים ממשיים כנגדו, כמנצח הגדול של האירוע, וזאת לאחר שרבים יאבדו את חייהם משני הצדדים.

למעשה, בשנים האחרונות עמד החיזבאללה בפני ירידה בכוחו ובהשפעתו שגרמה לו להיות מתוסכל. בעוד החיזבאללה נחשב בקרב האוכלוסייה השיעית בלבנון כגיבור אמיתי, כמו גם בעיניהם של רבים רבים ברחבי העולם הרואים בארגון את האחראי ליציאת צה"ל מלבנון, הרי שבקרב כוחות אחרים בלבנון, כמו הדרוזים, הסונים ורוב הנוצרים, הוא נחשב לאיום אמיתי על ריבונותה של לבנון.

מנהיגי העדות השונות כבר אימצו את החלטת האו"ם 1559 ברצותם להביא לפירוקו של החיזבאללה ולהעברת הריבונות בשטח לידי ממשלת לבנון. לצורך כך אף עלתה הצעה מכיוונו של מנהיג הדרוזים בלבנון וואליד ג'ומבאלט לגייס את אנשי החיזבאללה לצבא הלבנוני.

התקפותיו החוזרות והנשנות כנגד ישראל, הגם שזכו לתגובה מידתית, הצביעו על תסכולו של מי שנחשב עד לפני שנים קצרות כמושיעם של הערבים- הראשון שהכריע את הצבא הישראלי. פעולתו הנוכחית נעשתה בכדי לאשש את המעמד של החיזבאללה בעיני עצמו, קרי, מי שאוחז במאזן כוחות אסטרטגי מול ישראל. העילה לפעולה נעוצה בפעילותו של צה"ל ברצועת עזה, על רקע תגובה רפה יחסית למה שהורגלה ישראל בשנים עברו, הן מקרב הממשלות הערביות והן מקרב ממשלות המערב.

בכך שפעל החיזבאללה כפי שפעל, ניסה להציג עצמו כיחיד המסוגל לגבות מישראל מחיר על פעולותיה כנגד "ההתנגדות" הערבית. הפנייה הבינלאומית אל מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה, בניגוד לפנייה שכזו לממשלת לבנון, מציגה אותו כריבון האמיתי בלבנון, ונראה כי רמת הציפיות ממנו דומה לרמת הציפיות ממדינה החברה באו"ם.

במסיבת עיתונאים שערך בשעה 17:00 טען נסראללה כי הפעולה אותה כינה "ההבטחה שקוימה" נעשתה במטרה להביא לשחרור האסירים הלבנונים הכלואים בישראל כמו סמיר קונטאר הכלוא בישראל 27 שנה לאחר רצח דני הרן ושתי בנותיו בנהריה- האסיר הביטחוני הותיק בישראל. נסראללה הוסיף כי אל לה לישראל לנסות ולחלץ את החיילים מאחר והם נמצאים במקום מסתור, "אפילו כל הקהילה הבינלאומית תתגייס לעזרת ישראל, הם לא ישחררו, זו אשליה" טען נסראללה.

הוא התייחס בביטול לתגובה הצה"לית והודה לכל הלבנונים והפלשתיניים ושאר הערבים והמוסלמים שתמכו בפעולת החיזבאללה. "כל שרצינו זה לשחרר את האסירים שלנו, עתה אנחנו מבליגים" אמר נסראללה, "אולם אם ישראל תנסה לפלוש ללבנון, נדע להתגונן".

ממשלת ישראל

ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ הם שני האישים המרכיבים את צמרת קבלת ההחלטות הביטחונית במדינת ישראל. חודשים ספורים לאחר היכנסם לתפקיד, הם מוצאים עצמם עומדים בפני שתי חזיתות קשות במקביל- אחת ברצועת עזה בה שוהים נכון להיום כוחות גדולים של צה"ל, והחזית השנייה בגבול הצפון אשר היקף הכוחות שיידרשו לה טרם ידועים, אך העובדה היא שישראל מגייסת כוחות מילואים בצורה נרחבת, לראשונה מזה 4 שנים.

בשל חוסר ניסיונם בנושאים ביטחוניים ומדיניים, המבחן הוא גדול כפליים. ברמה האופרטיבית הממשלה נוקטת בסדרת פעולות נכונה בד"כ, עת היא עושה שימוש בכוח בצורה בלתי מתפשרת על הפרת ריבונותה של ישראל בשתי החזיתות. ברמה המדינית קבעה הממשלה כלל ברזל בו היא עומדת והוא שאין משא ומתן עם ארגוני טרור. קיים קושי עצום לעמוד בהחלטה שכזו כשמדובר בחיילים שבויים.

חוסר הניסיון אינו בא לידי ביטוי בהחלטות כגון אלה המבטאות השקפת עולם פוליטית מהסוג שהכרנו במערכת הבחירות: לחימה כנגד הטרור לצד שאיפה להשיג שלום או להגיע להסדר על גבולות הקבע. הוא כן בא לידי ביטוי בניהול הלחימה ובהגדרת היעדים.

כפי שמצטיירים הדברים כעת, נראה עם הזמן כי מי שקובע כיצד יתקיימו הדברים בשטח הוא דווקא הדרג הצבאי הנוטל לעצמו את הסמכות לכך - מטרת כניסתו הראשונית והמוצהרת של צה"ל לרצועת עזה הייתה בכדי לחלץ את החייל גלעד שליט ולפגוע בתשתית שיגור הקסאמים. המטרה התרחבה עם הזמן והיא כוללת גם פגיעה בראשי הטרור ובמחבלים בכלל. בשל כך, המנדט שקיבל הצבא לצורך הפעילות בשטח מתרחב כל הזמן.

בגבול הצפון מתנהלת לחימה תחת הנחיות כלליות של ראש הממשלה ושר הביטחון: יש לחלץ את החיילים החטופים, יש להתכונן ללחימה ארוכה, יש לפגוע בחיזבאללה. האם יוגדרו מטרות בצורה קונקרטית שעמידה בהן מסמלת את סופו של הפרק הזה- פגיעה בחיזבאללה כארגון ו/או בעומד בראשו, הגעה לביירות/צידון/צור, כניסה של 10 ק"מ או של 40 או דווקא פגיעה בתשתיות של הצבא הסורי?

מעטים הם החולקים על עצם הצורך בשימוש בכוח צבאי במשבר הנוכחי. יש המכנים זאת גביית מחיר, אחרים רואים זאת כנקמה ויש כאלה המציינים את הצורך להשלים את פעולת הנסיגה של צה"ל ב-2000 שחסרה פעולה כנגד החיזבאללה.

השאלה הגדולה המרחפת בימים אלה מעל לראשינו היא מי הוא הקובע האמיתי במדינת ישראל בכל הקשור לרצף הפעולות הצבאיות המבוצעות בשתי הגזרות- האם הכלב מכשכש בזנב, או שמא הזנב מכשכש בכלב?

---

לדף הבית

הדפסה

שלח תגובה לעורך

---