|
הנתיב הזוהר
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים ארגוני הטרור
פורסם : 28/04/2006, 01:01
Sicarii
|
|
 |
|
|
ארגון "הנתיב הזוהר", אשר הוקם בפרו ע"י פרופסור אבימל גוזמן, קידם את משנתו המאואיסטית-קיצונית באמצעות מעשי טרור ואמצעי ענישה קשים כנגד האוכלוסייה באזורים שבהם פעל. התקפות הטרור של הארגון הביאו לערעור יסודות השלטון במדינה, הסובלת מכך עד היום.
אחרי הניצחון על הספרדים והשגת העצמאות, שלטו הפרואנים על שטח גדול משל היום, אבל מלחמה הרת אסון ביחד עם בוליביה נגד צ'ילה, במה שידוע כ"מלחמת הפסיפיק", איבדה פרו את אחזקותיה באטקמה, מקום עשיר במחצבים כמו נחושת וכסף ובנוסף היה אחד האזורים החשובים ביותר להפקת נתרן חנקתי שממנו מייצרים דשנים.
לאחר המלחמה נכנסה פרו למצב של אי יציבות פוליטית האופיינית למדינות דרום אמריקה, כשבין השנים 1968-1980 פרו נשלטת ע"י דיקטטורה צבאית. לאחר החזרת השלטון לידי ממשלה אזרחית נוצר מעין וואקום בפרו שלתוכו נכנסים שני ארגונים- הראשון והגדול הוא הנתיב הזוהר והשני היה "התנועה המהפכנית של טופאק אמארו" (Tupac Amaru's Revolutionary movement - נקרא ע"ש של מנהיג האינקה האחרון בפרו), שניהם היו ארגונים בעלי זיקה קומוניסטית.
לארגון היו מקורות עוד בשנות ה-60 של המאה ה-20, הוא הוקם ע"י אבימל גוזמן פרופסור לשעבר באוניברסיטה. הארגון החל את דרכו באוניברסיטת סן קריסטובל בדרום פרו שם לימד גוזמן פילוסופיה, משם שאב הארגון את מרבית כוחה בתחילת דרכו מבני המעמדות הנמוכים אבל עם השכלה רחבה. לאחר שהשלטון הצבאי אישר בחירות חופשיות בשנת 1980 היה "הנתיב הזוהר" אחד הארגונים מהצד השמאלי של המפה שהחרים את הבחירות.
מתחילים לפעול
ב-17 במאי 1980 יצא הארגון לפעולתו הצבאית הראשונה כשתקף את הכפר Chuschi בפרובינציית Ayacucho, אבל האחראים להתקפה נתפסו במהרה וההתקפה קיבלה כיסוי תקשורתי זעום. במהלך 1980 החל הארגון לצבור כוח הן בתפיסת שטחים בעיקר באזורים ההררים בהרי האנדים והן דרך גיוס הולך וגובר של צעירים לשורותיו.
הארגון פתח בהתקפות פופוליסטיות שמוקדו נגד האנשים שלכאורה פגעו בשכבה החלשה באותם אזורים: סוחרים, מנהלי חוות קולקטיביות מטעם הממשלה וגנבי בקר, פשע הנחשב כמביש אצל הכפריים. למרות כל הניסיונות הללו רק גרעין קטן של איכרים הצטרף לארגון בגלל שרק מעטים באזור החזיקו באותה דעה מאואיסטית כמו הארגון. באותם בשנים נחשבו אנשי הארגון למשוגעים ואנשי הממשלה לא התחשבו במעשיהם כל כך, התקשורת גם לא התייחסה אליהם ומעשיהם קיבלו כותרות בעמודים האחוריים.
כשנהיה ברור שהמצב הולך ומחמיר הכריזה הממשלה על מצב חירום באזור Ayacucho ונתנה לצבא את הכוח לעצור באופן שרירותי כל אדם חשוד. הצבא השתמש בכוחו ביד קשה: אנשים נעצרו בצורה סיטונית, אונס, ביזה ועינויים היו שכיחים באזור, והצבא נהג להרוס כפרים שלמים ללא קשר אם תמכו בארגון או לא., לצבא גם היה נוהג אף להטיל חברי ארגון למותם ממסוקים.
הארגון בתגובה לא הגביל עצמו אך ורק לאזורים הכפריים, בשנת 1983 הוא תקף את הבירה לימה כשהוא חיבל בכמה טרנסיסטורים חשמליים וגרם להפסקת חשמל בכל רחבי העיר, זמן קצר אח"כ הארגון שרף את מפעלי באייר (חברת תרופות גרמנית) שנהרסו כליל. באותה שנה התפוצצה פצצה גדולה מול משרדי החזית הפופולארית בלימה. המצב התדרדר בלימה כשעוד פעם הארגון פיצץ טרנסיסטורים חשמליים וגרם להאפלה, מכוניות תופת התפוצצו מול משרדי הממשלה ובניין בית המשפט, בנוסף בעת ביקורו של נשיא ארגנטינה ראול אלפונסויון.
באחת מהתקפותיו האחרונות פוצץ הארגון בלימה פצצה חזקה שגרמה להרס מבניים רבים למותם של עשרות אזרחים. במהלך התקופה הזו בנתיב הזוהר גם כיוון את התקפותיו נגד אינדיבידואלים כמו ראשי מפלגות שמאל אחרות, ראשי מפלגה מקומיים, ראשי ארגוני איכרים ועובדים שחלקם היו אף אנטי-מאואיסטים. היה ניסיון לחסל את דומינגו גארסייה ראדה, נשיא הפרלמנט הפרואני, שבמהלכו הוא ונהגו נפגעו קשה, לאחר מכן הרג הארגון 2 פולנים ואיטלקי ופוצץ את גופותיהם בדינמיט, הארגון הרג את מריה אלאנה מורנו community organize ופעילה בארגונים של אפרו-פרואנים (מונים 5% מהאוכלוסייה בפרו).
צניחה בפופולאריות
ב-1991 שלט הארגון במרבית השטחים החקלאיים במרכז ובדרום פרו ופרבריה של לימה הבירה, אבל ההתקדמות המהירה הייתה בעוכריי הארגון שהאידיאולוגיה המאואיסטית הקיצונית שלו לא השתלבה ונטמעה בקרב האוכלוסייה באזורים ששלט, בנוסף פעולות הענישה של הארגון הפכו להיות לא פופולאריות כשמנהיגים מקומיים ואיכרים היו מוצאים להורג על עבירות קלות מאוד כמו כן ניסיונות הארגון לסגור שווקים קטנים באזורים הנחשלים יותר והניסיון להרעיב את לימה הפך גם הוא ללא פופולארי בגלל שמרבית העיקרים פרנסתם הייתה קשורה במסחר עם הערים הגדולות, בכמה אזורים ניסה הארגון אפילו לאסור צריכת אלכוהול.
הפופולאריות של הארגון ירדה פלאים לקראת סוף שנות ה-80 עד כדי כך שהחלו לרקום עור וגידים ארגוניים אנטי-מאואסטים שנקראו "רונדס" ולמרות שאלו היו מצוידים בנשק ישן הם החל להסב לנתיב הזוהר אבידות כבדות, אם נתפסו מפקדים אזוריים של הארגון מותם היה קשה כשלמשל נתפס Olegario Curitomay מפקד העיירה Lucanamarca, הוא נלקח לכיכר העיר נסקל באבנים, נדקר, הועלה באש ובסופו של דבר נורה. בתגובה הארגון פתח בטבח של 68 בני אדם מרביתם נשים וילדים שנגמר במוות מזוויע של רובם כמו הוצאת המעיים ושבירת גולגלות של תינוקות.
פעילותו של הארגון גרמה לנסיגה בדמוקרטיה של פרו. נשיא פרו אלן גרסיה החיל ב־1985 את החוק הצבאי על כמחצית מהאזרחים. הפחד הביא לבחירתו של אלברטו פוג'ימורי שהפך לדיקטאטור, פירק את הפרלמנט, והשאיר את פרו במשטר צבאי, גם לאחר לכידתו של מנהיג הארגון, אבימל גוזמן, ורוב ראשיו ב־1992 במבצע משטרתי.
לאחר עלייתו של פוג'ימורי הוא הקים מיליציות שנודעו כ"קבוצות מוות" שהיו חמושים ברובי ציד וקיבלו אימונים מהצבא עצמו והם ביצעו עברות רבות של הפרות חוקי זכויות אדם וביצעו טבחים רבים כמו טבח בריוס אלטוס שבו נהרגו 15 איש וביניהם ילד בן 8. לאחר נפילת פוג'ימורי נחפשו ב"וועדת האמת" פשעיו כמעט 70,000 אנשים נהרגו או נעלמו בזמן שלטונו של פוג'ימורי.
ב-12 בספטמבר 1992 נתפס אבימל גוזמן מנהיג הארגון באחד מפרבריה של לימה בחיפוש שנעשה בפחי האשפה של הדירה נמצאו שפורפרות ריקות של קרם לעור שנועדו לטיפול בפסוריאזיס, זמן קצר לאחר תפיסתו נתפסו גם שאר מנהיגי הנתיב הזוהר והארגון חדל מלהתקיים בצורתו הנוכחית.
קולות מן העבר
בתחילת שנות ה-2000 נראה שהארגון חזר להרים ראש והחל לתקוף מחנות צבא, מחנות עובדים כמו ההתקפה על מחנה של עובדים ארגנטינאים שנלקחו בשבי ודרשו כופר, לאחר יומיים הם שוחררו כשכנראה החברה שהעסיקה אותם בשביל לבנות צינור גז ללימה שילמה את הכופר. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של ממשלת פרו הארגון עדיין קיים למרות פעולות ספוראדיות בעיקר באזור שליטתו באזור עמק אואייאגה העילי, בדצמבר 2005 ארבו חברי הארגון לפטרול משטרתי והרגו 8 שוטרים בתגובה הכריז נשיא פרו טולדו מצב חירום באזור והתיר למשטרה לחפש בבתיהם של חשודים ולעצור אותם ללא צווים. ב-19 בפברואר נהרג הקטור אפונטה שהיה כנראה המפקד הצבאי של הנתיב הזוהר.
כנראה שהארגון לא יחזור לפופולאריות שהייתה לו בעבר לאחר עצירת המפקד הכריזמטי שלו אבימל גוזמן ובגלל האידיאולוגיה הקיצונית שלו אבל יכול להיות שאם הממשלה הפרואנית תמשיך במדיניות של עצירת אנשים ללא הליך הוגן והמשך המצב הכלכלי הקשה בפרו יוכל הארגון להתחזק וארגונים אחרים ירימו ראש.
| |
|
|
|
|
