|
מבט על שנות ה-70
סיקור ממוקד פרויקטים מיוחדים המלחמה הקרה השנייה
פורסם : 03/09/2006, 20:35
Sicarii
|
|
 |
|
|
מרוץ החימוש, המלחמות והמדיניות הכושלת של המעצמות, דרדרו את הביטחון הקיבוצי לשפל. העולם סבל ממיתון כלכלי למעט סוחרי הנשק שנהנו מפריחה חסרת תקדים. הגולש סיקארי מסכם את אירועי שנות ה-70.
שנות ה-70 היו עשור השפל העמוק ביותר במעמד הנשיאות האמריקנית. לאחר אביב 1973 הקיז ציד המכשפות של ווטרגייט את שארית יעילותה של נשיאות ניקסון. ליורשו ג'ארלד פורד, חסר מנדט של בחירות ונותרו רק שנתיים בתפקיד.
את השנה הראשונה הקדיש למאמץ נואש לחלץ את הממשל מסבל ווטרגייט, ואת השנייה לניסיון להרכיב קואליציה שתבטיח את בחירתו. מאחורי החזות המסודרת של הבית הלבן של פורד, ניהלו יריבים קרבות על עמדות כוח שלא הוכרעו, כי לפורד חסרה הסמכות הכופה וחסרה הנוקשות הדרושה לשים להם קץ, כפי שהעיר מקורב: "ג'רי הטוב היה טוב מדי מבחינת טובתו-הוא". השקפותיו של פורד בהזדמנויות הנדירות שבאו לידי ביטוי, היו על פי רוב נעדרות כריזמה. בהופעות פומביות התפתחה אצלו נטייה אומללה ליפול.
יורשו היה גרוע ממנו. פורד, חרף ווטרגייט וכל מגרעותיו, כמעט ונבחר ב 1976 ובוודאי היה מגיע לכך אילו התאפשר לו לקבוע כעמיתו למירוץ את סגנו נלסון רוקפלר. בעת ההיא מחמת התקפות התקשורת נחשבה הנשיאות לתפקיד בלתי אפשרי. התחרות הייתה דלה והמינוי הדמוקרטי ניתן לג'ימי קרטר מג'ורג'יה, אדם חסר ברק שנמכר לציבור כמוצר טלוויזיה על ידי פרסומאי פיקח מאטלנטה, ג'ראלד ראפשון.
ג'ראלד פורד - מהנשיאים החלשים ביותר. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית
ממשל קרטר
קרטר נבחר ביתרון קטן מול הנשיא המכהן החלש ביותר בהיסטוריה האמריקנית ונעשה לנשיא חלש אף ממנו. הוא הלך בדרכי ניקסון וקיסינג'ר והתמיד במדיניות הדטאנט (הפשרה) כלפי ברה"מ זמן רב אחרי שהמאורעות הצביעו על התיישנותה ואחרי שיוצריה עצמם חדלו להאמין בה. להסכם הראשון להגבלת הנשק האסטרטגי (נודע כסאל"ט 1) שנחתם במאי 1972, הייתה השפעה בלתי צפויה על מדיניות ההגנה האמריקנית- בתוך מנגנון הממשל בעיקר במחלקת המדינה, נוצרה שדולה לפיקוח על הנשק שהבטיחה לעצמה את הזכות לבחון תוכניות לפיתוח נשק חדש בשלב המחקר והפיתוח ולהטיל וטו עליהן, אם תתעוררנה בעיות פיקוח מיוחדות הסותרות את הסכמי סאל"ט 1. מדיניות קרטר עודדה התפתחות מדאיגה זו.
מזיקה אף יותר הייתה מדיניות "זכויות האדם" הבלתי שקולה של קרטר, שהתבססה על הסכם שנחתם בהלסינקי ובו התחייבו החותמות להילחם בהפרת זכויות האדם ברחבי העולם. הכוונה הייתה לאלץ את ברה"מ להנהיג ליברליזציה במדיניותה הפנימית, אולם התוצאה הייתה שונה. מאחורי מסך הברזל הופרו סעיפי הסכם הלסינקי, וקבוצות המתנדבים שהוקמו לעקוב אחר מימושם נעצרו. במערב מצאה עצמה ארה"ב מנהלת מערכה נגד כמה מבעלות בריתה הוותיקות. אפילו בארה"ב שדולת זכויות אדם קמה בממשל עצמו, בכללה אגף שלם במחלקת המדינה, ופעלה ישירות בניגוד לאינטרסים האמריקניים.
בספטמבר 1977, בתגובה על ביקורת מצד מחלקת המדינה, ביטלה ברזיל את כל ארבעת הסכמי ההגנה הנותרים עם ארה"ב, מהם שניים משנת 1942. ארגנטינה נוכרה דרך דומה. מחלקת המדינה מילאה תפקיד חשוב בהפלת משטר סומוזה בניקרגואה. עוזר מזכיר המדינה וירון ואקי, הודיע בשם הממשל האמריקני "שום משא ומתן, תיווך או פשרה לא ייתכנו עוד עם ממשל סומוזה. פתרון יכול לבוא רק בהינתקות חותכת מכבלי העבר". ב-1979 התממשה ה"הינתקות החותכת"- החלפת סומוזה, שהיה מבחינת המערב בעל ברית נאמן אם כי ראוי לסלידה, במשטר מרקסיסטי שיחסו לזכויות האדם היה מקומם ושפתח מיד במערכה נגד בעלי בריתה של ארה"ב בגואטמלה, אל סלבדור ובמדינות אחרות באמריקה המרכזית.
ב-1978 חתרה מחלקת המדינה בפועל תחת משטר השאה האיראני ומילאה תפקיד חשוב בהפלתו ב- 1979 ובהחלפתו במשטר טרור אנטי מערבי אלים. מדיניות זכויות האדם של ארה"ב ראויה ככל שהייתה בתיאוריה נתגלתה נאיבית במימושה.
אבל מדיניות ממשל קרטר הייתה מבולבלת עד כדי היעדר מאפיינים ברורים, לבד מן הנטייה לפגוע בידידים ובבעלי ברית. הקרבות הפנימיים של ממשל פורד היו כאין וכאפס לעומת המלחמה המשולשת בממשל קרטר בין מזכיר המדינה סיירוס ואנס, היועץ לבטחון זביגנייב בז'ז'ינסקי ועוזר הנשיא המילטון ג'ורדון, שחלק ממנה התנהל בפומבי, שלא לדבר על הפעילות העצמאית של בילי, אחיו השתיין של הנשיא, כשתדלן בשירות ממשלת לוב האנטי-אמריקאית.
הנקודה היחידה שבה נתגלתה תמימות דעים בין אנשי קרטר הייתה קוצר ידה של אמריקה לשלוט במאורעות. סיירוס ואנס סבר כי "התנגדות למעורבות הסובייטית והקובנית תהיה חסרת תועלת". "העובדה היא" הוסיף, "שאיננו יכולים לעצור את התמורה יותר משיכול (המלך) קאנוט לשכך את נחשולי הים". בז'ז'ינסקי הביע את הדעה, ש"העולם משתנה בהשפעת כוחות אשר לשום ממשלה אין שליטה בהם". קרטר עצמו אמר שכוחה של אמריקה להשפיע על המאורעות "מוגבל מאוד".
רדוף תחושת חוסר אונים, מצא הממשל מפלט בדימויים מעורפלים שבניסוחם גילה בז'ז'ינסקי כשרון. וייטנאם הייתה "הווטרלו של האליטה הוואספית" (WASP): שום התערבות כזאת מצד אמריקה לא תיתכן עוד. "יש בעולם הרבה צירי סכסוך שונים" ציין. "ככל שהם יותר מצטלבים, כן גוברת סכנתם". אסיה המערבית הייתה לדידו "קשת המשבר". אבל: "לא נחוצה אקרובטיקה אלא ארכיטקטורה". למרות זאת, שום ארכיטקטורה לא הופגנה במדיניות החוץ. כשהשלטון הטרוריסטי האירני לכד את סגל השגרירות האמריקנית כבני ערובה במאי 1980 אכן ננקטה אקרובטיקה, והיא נסתיימה בערמה חרוכה של מסוקים אמריקניים שרופים במדבר- השפל העמוק ביותר אולי עד אז.
ירידת אמריקה בשנות ה-70 תלולה במיוחד לאור האיתנות והביטחון שהפגין המשטר הסובייטי. ב-1971 הקדימה ברה"מ את ארה"ב במספר הטילים הגרעיניים האסטרטגיים המוצבים על הקרקע והמשוגרים מצוללות. אותה שנה התפאר שר החוץ הסובייטי גרומיקו לאמור "אין שאלה בעלת חשיבות כלשהי שאפשר להחליט בה בלי ברית המועצות או בניגוד לדעתה".
הרחבת המלחמה הקרה בשנות ה-70 למעשה לכל חלקי כדור הארץ השרתה על העשור כולו אווירה של חוסר ביטחון כרוני בדומה לשנות השלושים- אותה תסמונת של אבטלה, הידרדרות כלכלית, התחמשות ותוקפנות. המדיניות הסובייטית לא הייתה בשום פנים הגורם היחיד. לאלימות בחלקה האחראית ארצות הברית. תעשיית החימוש האמריקנית, בכדי לאזן את הירידה ברכישות משנסתיימה מלחמת וייטנאם, יצאה במסע בינלאומי של מכירות נשק בקנה מידה חסר תקדים.
קארטר חותם על הסכם הגבלת הנשק האטרטגי השני. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית
מרוץ החימוש
ב-1970 מכרה ארה"ב בארצות חוץ נשק בשווי 952 מיליון דולר. עד 1977-1978 זינק הסכום ל-10 מיליארד. אבל גם אחרים התחרו במרוץ. בשנות ה-60 וה-70 הוכפלו מכירות הנשק הצרפתי פי-30 ויותר. הגידול ביצוא הנשק הסובייטי היה אף מהיר יותר מבארה"ב. ב1979-1981 חדלה ארה"ב מלהיות יצואנית הנשק המובילה וירדה למקום השלישי אחרי ברה"מ וצרפת (ובריטניה מפגרת אחריה כרביעית).
בראשית שנות ה-80 קרבו המכירות הבינלאומיות לשווי שנתי של 70 מיליארד דולר, כמעט כולן פרי משא ומתן בין מדינות. מפעל סובייטי יחיד לייצור טנקים השתרע על פני חמישים ק"מ רבועים וייצא ל-30 מדינות, עניות ברובן. "סוחרי המוות" של עידן היוזמה החופשית הישנה נראו תמימים בהשוואה למדינות מודרניות, המתחרות במכירת הרס במגטונים.
נכון אומנם, כי אף אחת מהמעצמות הגדולות לא מכרה נשק גרעיני, אבל כולם יחד נכשלו במניעת הפצתו. מדענים בעלי כוונות טובות זרקו בשנות ה-50 לחלל העולם את הרעיון, שהפלוטוניום לכורים למטרות "שלום" אינו מתאים בדרך כלל לייצור פצצות. על סמך הנחה מופרכת זו יצאה ארה"ב בדצמבר 1953 במבצע גילוי לב לקידום התוכנית "אטום לשלום". היא שיחררה יותר מ-11,000 מסמכים מסווגים בכללם זה המפרט את תהליך "פורקס" להפקת פלוטוניום טהור החיוני לפיצוצים גדולים.
האמנה לאי הפצה שגובשה במשא ומתן בין ארה"ב, בריטניה וברה"מ ונחתמה חיש מהר על ידי 40 מדינות נוספות השיגה בעצם מעט מאוד הואיל ועל פי כלליה יכלו אפילו החותמות עליה להגיע קרוב מאוד ליכולות גרעיניות ולהשיגה חיש מהר בהודעה מקדימה של 3 חודשים על הסתלקות מההסכם, בהתאם לסעיף 11.
למעשה לא התרבו המעצמות הגרעיניות במהירות שחזו הפסימיסטים. ב- 1960 העריכו שתריסר מדינות תתוספנה עד 1966, אולם בריתות של מטריה גרעינית כמו נאט"ו, סיאט"ו וסנט"ו, הניאו מדינות חברות מיוזמות פרטניות. ההפצה קרתה כתוצאה מעוינויות של "צמדים": הפצה של סין הייתה פועל יוצא של סכסוכה עם רוסיה, הפצצה ההודית של 1974 הייתה תולדה ישירה של הפצצה הסינית, הפצצה של פקיסטן הייתה נצר של זו של הודו.
ישראל ודרום אפריקה נעשו מעצמות גרעיניות סמויות בשנות ה-70, בעיקר משום שלא היו חברות בבריתות צבאיות אמינות שכללו חיפוי גרעיני. הפצצה הישראלית עוררה תוכנית עיראקית לפיתוח נשק גרעיני שסוכלה כשהרסו מטוסים ישראליים את הכור העיראקי "לצורכי שלום" מתוצרת צרפת.
ניכרת גם נטייה אצל המעצמות המתקדמות להיסחף לפיתוח נשק גרעיני. זה מה שקרה לצרפת בתקופת הרפובליקה הרביעית, זמן רב לפני שדה גול החליט לייצר פצצות. "ייצור פצצה אטומית" לפי תיאור פקיד, "...הותך לתוך חיינו הציבוריים בתור מוצר לוואי של מה שהיה רשמית מאמץ שלום". קרוב לוודאי שזאת הדרך שמערב גרמניה ויפן ששוכנעו עד אז להישאר לא גרעיניות, בחסות ערובות אמריקניות יחתרו לקראת הפצצה.
בסוף שנות ה-70 פיתחה יפן תעשיית חלל גדולה וחדשנית ומסוגלת הייתה לא רק לייצר בתוך זמן קצר מאוד ראשי קרב גרעיניים, אלא אף לפתח מערכת שיגור מתקדמת על פי קווי הטרידנט האמריקני. אבל בשלב הזה, מדינה שביקשה להיות מעצמה גרעינית מהשורה הראשונה כבר חייבת הייתה לפתח יכולת הגנה, ואמצעים נגד איכון להנחתת מהלומה שנייה, שעלויותיהם הרתיעו מחמת גודלם.
למעט נסיבות שבהן תיסוג ארה"ב לבידוד, לא נראתה איפוא הצטרפות מערב גרמניה ויפן למועדון כסבירה. יותר מכך, נשקפה הסכנה מפיתוח נמהר של יכולת גרעינית שולית על ידי מדינות ערביות או אחרות שחשו חוסר ביטחון והעדר הגנה בבריתותיהן כמו ברזיל, ארגנטינה או דרום קוריאה.
בראשית שנות ה-80 נמנו עשרים ושתיים מדינות (נוסף על ישראל ודרא"פ), שמסוגלות היו לפתח כלי נשק גרעיניים בעלות נמוכה יחסית בטווח זמן שבין שנה לארבע שנים. אבל האפשרות של מלחמה גרעינית הטרידה את העולם של שנות ה-70 פחות מן המציאות המחריפה של צורות אלימות אחרות- יותר מ-30 מלחמות בנשק קונבנציונאלי ניטשו במרוצת העשור, רובן באפריקה.
פחות יקר בחיי אדם אבל מטריד יותר מבחינה פוליטית ופסיכולוגית, היה הגידול בהיקפו של הטרור הבינלאומי. חוטים היסטוריים רבים נשתזרו בתופעה חדשה זו.
סיום חלק א'.
הקליקו כאן לקריאת חלק ב'
| |
|
|
|
|
